כתרים

פרק 25 - מלאני

ידי נמשכת בפראות. הכל קורה כל כך מהר שאני אפילו לא מצליחה להבין איך ומתי, רק החרדה שבי גוברת.
אנחנו נעים במהירות. אני רואה את חדרי הנסיך, עוברת דרך משרתות ואבירים ואיש אינו מתערב.
כואבת לי היד. גם המכות של אתמול, גם המשיכה הבלתי הגיונית הזאת של אדריאן. אבל איני מעיזה להוציא שום קול, בוודאי שלא תלונה.
היד שלי כבר זועקת לעזרה כשאנחנו מגיעים לבסוף לחדרי החדש. אדריאן אינו משתהה ומשליך אותי על הרצפה. אני נאנחת בכאב.אני שוכבת על הקרקע, עייפה, כאובה ומפוחדת כיאות. יודעת שבעוד רגע הוא יוציא את המקל שלו, או ימצא עונש יצירתי כלשהו.
אבל הוא רק מתקרב אליי, בועט בבטני כל כך חזק שכל גופי מתקפל ויוצא מהחדר.

השעות עוברות, איני יודעת בדיוק כמה. החלון מחשיך ואני מבינה שליל יורד. איני מדליקה את העששית, חוששת לזוז. המחשבות לא עוזבות את ראשי. מה קורה לאדוארד? איפה ראיין? למה אדריאן לא הגיב ישר? האם הוא מתרכך או שמא המצב גרוע יותר?
לאחר זמן שנראה כמו נצח הדלת נפתחת ואדריאן נכנס, חיוך גדול על פניו, זה שכבר למדתי לפחד ממנו. בידו מקלו הנודע לשמצה. רעד חולף בי.
"קומי."
אני לא מצליחה להתרומם. מנסה אבל גופי חלש מהמכות של אתמול, מהבעיטה של היום ומהפחד שמכלה את כל ישותי.
"קומי, לא אחזור על דבריי בשנית."
לאט לאט מתרוממות רגליי לעמידה כפופה.
"המעשה שעשית היום נחשב בגידה. ועל בגידה יש רק עונש אחד. התדעי מה הוא?"
אף מילה לא יוצאת מפי.
הוא נוטל את מקלו ומרים באמצעותו את סנטרי. "אני לא אקבל חוסר ציות, שפחה. שאלתי שאלה. עני לי."
"עונש מוות," אני עונה חלושות.
"נכון מאוד. עונש מוות." הוא משתהה לרגע כדי לתת נופך למילותיו. זה עובד, אני מבועתת לחלוטין.
"אבל לא אוציא אותך להורג. לא היום."
הקלה פושטת באיבריי.
"כמובן שלא נעבור על בגידתך לסדר היום. אין אני יכול להינשא לבוגדת, כמובן שלא לשפחה. אולי אסדר פגישה נחמדת עם מלך אדריאנה? בטוחני כי ישמח למצוא לי כלה אחרת, ואת.. את ואחיך תוכלו לחזור בחזרה לחייכם הקודמים."
אני בולעת את רוקי. פגישה כזו משמעותה מוות, לראיין. "בבקשה, אל תעשה את זה. אקבל על עצמי כל עונש. בבקשה."
"אני מבין שאת נועדת לו. ושלא יכולת לסרב לו היום כשהגיע אליך, נכון? בגלל זה הלכת איתו? מה שאני לא מבין זה איך הוא הגיע ללונה ומה ניסה להשיג בכך. בטוחני שכבר סיפר לך כי לונה היא מחצית אחות עבורי. מלבדה, עוד מישהו עזר לכם?"
ראיין. תשמרי עליו מחוץ לסיפור הזה. "לא, אף אחד."
"בלונה אני אטפל בעצמי. ואת.. למרות שוודאי הוא שאך צייתת להוראותיו של הנסיך אדוארד, אנחנו לא נוכל לגרום למקרה כזה לשנות, נכון? את צריכה עונש, כדי ללמוד."
ושוב החיוך הזה שגורם לשיערותיי לסמור.
"כדי שלא תשכחי את מקומך וחלילה לא תטיילי בלילה, את תשני היום למרגלות המיטה."
אני מהנהנת. השטיח לא נראה נוח במיוחד אבל לפחות לא מדובר במקל או בישיבה הממושכת על ברכיי. לפחות אפשר לשכב. למען האמת, ציפיתי לעונש חמור יותר, כזה שישאיר נזקים בלתי הפיכים.
"רגע, רגע."
קולו הופך אכזר.
"מה אם תתבלבלי באמצע הלילה ותעלי על המיטה? או חמור מכך, על מיטתו של הנסיך אדוארד?"
"אני לא."
"זה לא מספיק עבורי. הושיטי את ידייך."
"אני מבטיחה שלא אזוז. באמת."
הסטירה שנוחתת על לחיי חזקה הפעם. שפתיי נשוכות, לא אתן לו את התענוג לראות את דמעותיי. "הרשיתי לך לדבר? הושיטי את ידייך!"
אני מושיטה את ידיי בלי מילה נוספת, ממתינה למקלו שיפליא בי את מכותיו. אבל אדריאן מפתיע. הוא נוטל חבל גס וקושר את ידיי אחת לשניה, משאיר קצה חופשי. רגע לאחר מכן אני מבינה למה. הוא מושך אותי דרך החבל לכיוון השטיח, גורם לחבל להכאיב לעורי ולי לייבב במחאה.
"שכבי."
הפעם הוא לא צריך להגיד מילה נוספת. אני נשכבת על הצד, מרימה מעט את ברכיי. הוא נוטל את החבל וקושר לרגלי המיטה. אחר מתרומם ונראה מאוד מרוצה מעצמו.
"זה נראה כל כך יפה. לילה טוב לך, שפחתי הפרטית. נתראה בבוקר."
אני לא מעזה להגיד שכואב לי, או שקר. הוא עוד יכול לפתוח את החלון כדי שרוח חזקה תקפיא את עצמותיי. התנוחה בלתי אפשרית אבל אני מצליחה להירדם. אור רך של עששית מעיר אותי. אני ממצמצת כדי להתרגל. פניו של אדוארד מביטות בי ובעיניו כל צער העולם.
"אני אהרוג אותו," הוא זועם וניגש להתיר את קשריי. "אני פשוט אהרוג אותו."
"אני בסדר," אני ממלמלת לעברו. "תשאיר אותי ככה."
"יצאת מדעתך? את לא נשארת איתו אפילו יום אחד. הוא מתעלל בך. אנחנו נבריח אותך מפה. נמצא תכנית."
אדוארד מנסה לפתוח את הקשר ולא מצליח. הוא שולף את פגיונו ואני נבהלת, מנסה להסיח את דעתו.
"מה שלום ראיין? ולונה?"
"לא ראיתי אותם מהבוקר. אני מניח שראיין מנסה להסתיר את לונה מזעמו של אחיה, הוא לא יודע ששניהם מעורבים."
"זה טוב. איך אתה?"
"גם אני בסדר. הוא לא סיפר לאיש, אדריאן. אחרת אבי היה תולה אותי בחוצות העיר לפני ארוחת הצהרים."
"יופי. יותר טוב ככה."
כתפיו שחות והוא מתיישב לידי, העששית מאירה את פניו. "אני כל כך מצטער, מל. באמת שכל רצוני היה לשמח אותך. והנה כולנו חופשיים ורק את משלמת את המחיר." פגיונו מתקרב לחבל הגס. אני ננערת. "תעזוב, אדי. אם אדריאן יגלה את זה, הוא כבר לא יהיה סלחן ויוציא אותנו מקשרי אירוסים. ואז ראיין ימות. אני לא מוכנה לכך. זה בסך הכל כמה חבלים, אני אהיה בסדר."
"אני.."
אדי מתמוטט. הוא לא יכול לשלוט במצב. המלך חשב על כל האפשרויות. וזה ממש מתסכל גם עבורו. ליבי נמלא רחמים עלינו, על מה שעברנו, על מה שאנחנו עתידים לעבור.
"אני אחמם אותך קצת," הוא מוצא דרך לסייע ונשכב מאחוריי בחיבוק, מעסה קלות את גבי וידיי. "אני מבטיח לך-"
"שיום אחד אנחנו נתחתן," אני משלימה אותו וכבר לא מאמינה לעצמי.