כתרים

פרק 8 - ראיין

ההרגשה הרעה לא עוזבת אותי.

לא כשממלאים לי אמבט מפנק שכבר שכחתי את הרגשתו.

לא כשמגישים לי ארוחת ערב דשנה עד למיטה.

לא כשמציגים לי את ארונותיי המסודרים ששמרו על כל חפציי. הייתי בטוח שהמלך שרף הכל.

גם לא כשאני נשכב על מיטת האפריון ומתרפק עליה, מניח לשריריי הדואבים את ההפוגה שהיו צריכים כל כך.

אך לפני שבוע גרם המלך לבנו להצליף בי, על מנת שאראה את ההבדלים בינינו. אך לפני שבוע הוא כמעט גזר עליי עונש מוות בעבור כמה טיפות מים.

אין סיכוי שהוא הפך לנחמד כל כך פתאום.

למלאני לא אומר מילה, היא כל כך שמחה ומדובר ביום הולדתה. אבל אולי הגיע הזמן להגות תוכנית אחרת, תוכנית שתגן על שנינו.

אולי הגיע הזמן לברוח.

בבוקר אני קם בעצלתיים. יקיצה טבעית סוף סוף, ולא אחת שמונעת מפחד מעונשיו של לואי. יקיצה מהמיטה הכי נוחה ביקום. מוחי משתדל שלא לחשוב על אלה שגרו פעם בחדר השמאלי, הריק.

אני מתלבש בבגדי הנסיך שלי ומרגיש שזו תחפושת פתאום. כל כך התרגלתי לסמרטוטים שלובשים העבדים. מעניין מה לואי מספר להם ואיך הם מרגישים אחרי שאך אתמול נהם שון באוזניהם שאני 'חלק מהם'.

דלת חדרה של מלאני סגורה. משרתות הבוקר מצחקקות להן ואני מצליח להבין את המילים "הנסיך אדוארד." ו"אסור לספר" בטרם יוצאים שניהם והמצחקקות נעלמות בהנפת יד אחת של אדי.

"בוקר אור."

מלאני נראית מושלם. בדיוק כמו הנסיכה הקסומה שהיתה לפני שנה. שמלתה ירוקה ומדגישה את עיניה. שיערה הבהיר מסורק בקפידה וחלקו העליון מוסט מעיניה.

יש לי אחות יפהייפיה.

בין תכשיטיה היא עונדת את תליון הלב, מוצג לראווה.

על אצבעה מופיעה טבעת.

רגע. טבעת?

אדי טופח על כתפי. "ביקשתי את ידה," אומר בפשטות. "והיא הסכימה."

ההרגשה הרעה מתחילה להפנות את מקומה להתרגשות. "המלך הסכים? זה רשמי?"

"אבא שלי אמר שנפגוש אותו בארוחת הבוקר והוא ידבר איתנו. אבל על מה יש לו לדבר איתנו אחרי שהחזיר אתכם לתארים שלכם והביא את חדריכם? הוא בוודאי רוצה שננישא."

"אני לא בטוח, אדי."

"אל תהיה משבית שמחות, ראיין," נועץ אדי מבט בעיניי. "מלאני מאושרת וגם אני. בוא לארוחת הבוקר, כולנו נהיה חכמים יותר אחריה."

אני מקווה.

בין מלאני המסמיקה לאדי הנרגש, אני כל כך מקווה שההרגשה הרעה היא קלקול קיבה ולא משהו אמיתי. כי כמו שאבא תמיד אמר, ברגע שעולים גבוה הנפילה הרבה יותר גבוהה.