כתרים

פרק 26 - ראיין

אני רואה את לונה נגררת בעקבות אדריאן לתוך הארמון. נכנס בעקבותיהם בדממה וצופה באדריאן הנוטל את אחותי ומושך אותה. חוסר האונים כל כך גדול, הלוא ברגע שיראה אותי אני אמות. האופציה הזו דווקא נשמעת לא רע בימים האחרונים אבל אם זה יקרה, מלאני תישאר לגמרי לבד.
בדממה חוזר לחדר הפרחים המקסים שסידר אדי, ואז מתעצם חוסר האונים ואיתו יש רגש אחר שמופיע ומכלה כל חלקה טובה.
כעס.
על אדוארד, שדחף אותי לעשות משהו שכל עצם בגופי התנגדה אליו.
על לונה שלא הצליחה להחזיק את אחיה לכמה שעות של בוקר.
על מלאני שלא מספרת כלום לאף אחד כדי שנוכל לעזור לה.
על המלך שהחליט להפוך אותה לשפן נסיונות.
על ההורים שלי שבגדו ככה והשאירו אותי לדאוג לה לבד למרות שכל בר דעת מבין שאני לא מצליח במשימה הזו.
על אדריאן שנלחם על משבצת המפלצת שבראשי. עד כה דובר במלך הנרי שנתן פקודה להוציא את הוריי להורג, בלואי שאימלל אותי ובעבדים שנידו אותי. אבל אדריאן המתעלל באחותי עקף במהירות את כולם והגיע לראש הרשימה.
בחדר נמצאת רק לונה, ישובה על הקרקע ומתייפחת חרישית. שמלתה קרועה, רגלה מוכתמת בדם קרוש ופניה מלוכלכות. היא מביטה בי ונענית לחיבוק שאני מעניק לה, מספרת שאדוארד נאלץ ללכת לחובותיו בטרם אביו ישמע על הפרשיה החדשה.
ואז אני מגלה שאיני כועס על איש מהם.
האדם היחיד שאני כועס עליו, הוא אני.
טוב, אולי גם על אדריאן.

"אנחנו חייבים להוציא אותך מפה," פולטות שפתיי כשהדקות עוברות ואני מתאושש מעט.
"אי אפשר, אדריאן אמר שאשאר כאן והוא יבוא לגזור את עונשי." עיניה הדומעות פוגשות את מבטי. "ראיין.. אני מפחדת."
"אני אחביא אותך. בואי, לפני שהוא יגיע."
"הוא ימצא אותי. אתה לא יודע כמה מסוכן הוא. ואז עונשי יהיה חמור יותר."
"הוא לא ימצא." את אחותי אני לא מצליח להציל מידיו של מלאך המוות, אין סיכוי שאתן לו לפגוע גם באהובתי.
אהובתי.
חיוך קטן עולה על שפתיי.
"משהו משמח אותך?"
הוא מתרחב.
"מה? ספר לי!"
דיבורי מהוסס. "פשוט.. בדיוק חשבתי שלא אתן לו לפגוע באהובתי."
"אהובתך?" עיני תום. הדמעות פסקו. לחיים סמוקות.
"אהובתי," אני מחייך באושר. "וכשהסיפור הזה יסתיים ואחיך ייזרק לצינוק לשארית חייו, או יוצא להורג בייסורים קשים, אני אשמח לקבל את ידך."
ההתרגשות מופיעה בפניה.
"בסדר," היא מתרוממת. "בוא נצא מפה כדי שאדריאן לא ימצא אותי."

המקום היחיד עליו אני מצליח לחשוב הוא הבקתה שהיתה לנו לבית במשך חודשים רבים כל כך. היא מוסוות בצורה טובה על ידי עצים שגדלו פרא. ניכר שמי שבנה אותה לא היה מעוניין להיחשף, או להרוס את נוף היער.
אני מוביל אותה לשם בהליכה רגלית, ללא עזרתם של קיסר ומון. היא צריכה להסתתר ושני סוסים שהחלו לחבב אחד את השניה לא יסייעו בידינו.
אחרי הליכה ממושכת אנחנו מגיעים לבקתה.
מספר שמיכות על הרצפה. עוד אחת מרופטת ששימשה אותנו בתור כרית. כמה כלי מטבח.
"זה לא הרבה, לונה." אני מתנצל. "אבל הוא לא ימצא אותך כאן."
עיניה סוקרות את החדר הקטן.
"שבי, אטפל בפצע שברגלך."
היא מתיישבת על השמיכות הבלויות ואינה מתלוננת. הערכתי כלפיה גוברת. בכד יש מעט מים בהם אני טובל את הבד ששמרנו למקרים כאלה בדיוק, מנקה את רגלה מכל הדם הקרוש.
"כאן גרתם אחרי שההורים שלכם..."ראשי עולה ויורד בהנהון. לונה טרם שמעה על קורות חיי, למרות שסיפרה לי על ימיה כבר בשעה הראשונה לפגישתנו. אולי כעת, כשהיא חצי מאורסת לי, זה זמן מתאים. אני מספר כשחובש את רגלה.
לונה בוכה ביחד איתי. מחבקת. מנשקת. מקווה ביחד לסוף טוב יותר.
"גם אתה," היא לוחשת לפתע, פניה צמודות לחזי.
"אני?" מתפלא קולי.
"גם אתה אהובי," מחייכות עיניה וליבי עולץ.

אנחנו נשארים בבקתה, למעט גיחה אחת לארמון כדי להביא מים ואוכל. הדאגה למלאני מכרסמת בי כל חלקה טובה. איני מבחין בה אבל אני רואה את אדריאן מסתובב. לפחות הוא לא לידה.
הלילה יורד ולונה ישנה לצידי, ספונה בתוך חיבוקי.
בפעם הראשונה מזה זמן רב, אני ישן שינה רגועה, ללא חלומות. שינה כל כך חזקה עד שאיני מתעורר עם הזריחה כרגיל, וגם לא עם תחילת העבודה בארמון. אני מתעורר רק כשנשמעות דפיקות נמרצות על דלת הבקתה. לונה ואני קופצים בבהלה. על פניה בעתה.אני פותח את הדלת, מוצא שם להפתעתי את אדי.
"מלאני?"
"זה עתה יצאה ההודעה הרשמית מבית המלך אדריאן. זה לא טוב," מודיע בפנים אפורות. "תקשיבו."
והוא מספר לנו על גזירתו החדשה של אדריאן.

מקווה שהפרק פוגש אתכם בטוב, אני יודעת שהימים האחרונים מפחידים קצת ומבלבלים את כולנו.
ה' איתנו :)
בהזדמנות זו אני רוצה להודות למגיבים והמצביעים. תראו מה כוחה של מילה טובה, זו אחת התקופות הכי עמוסות שלי ואני כותבת רק בזכותכם.
אוהבת,
מיתר.