כתרים

פרק 5 - מלאני

אני יוצאת מהבקתה ועוברת את היער הסמוך לארמון בצעדים קלילים. ציפורי שיר מבשרות את בוא היום החדש אך מלבדן כולם נמים את שנתם בשעה זו.

הבוקר החל בהצגה נחמדת לראיין, כדי שלא יצטרך לשאת על גבו גם את מצב רוחי, אבל ככל שהמשכנו בשגרת הבוקר הרגילה שלנו, קולות הצחוק שלי היו אמיתיים לחלוטין והלב נעשה קל יותר. אני מוצאת את עצמי מדלגת בשביל העפר בינות העצים עד שמגיעה לארמון.

שני חיילים מקבלים את פניי במנוד ראש ופותחים עבורי את השערים האחוריים. הרי לא יעלה על הדעת שאוכל להיכנס דרך השער הראשי כאחד האדם, עבדים ושפחות לא זוכים להיקרא אנשים. מסדרונות הארמון מקבלות אותי בקיאה ורגילה למרות שלפני פחות משנה לא ידעתי על קיומם של מקומות כאלה בארמון היפה שלי.

"בוקר טוב ילדה יפה!"

אני נבלעת ישר בחיבוקה של שרלי, המשרתת הראשית שמכירה אותי מיום היוולדי וגם טיפלה בי כל השנים הללו. שרלי אישה גדולת ממדים במעט ואני מתחילה להשתנק מחוסר אוויר. "בו..בוקר מעולה," אני עונה כשהיא משחררת ושולחת לעברי חיוך מרחם, כזה שלמדתי לשנוא בשנה האחרונה.

"איך את מרגישה אחרי אתמול? לורה סיפרה לנו מה קרה."

ללורה יש לפחות את ההגינות להיראות נכלמת ולשפשף במרץ את רצפות השיש.

אני פושטת את גלימתי. ומניחה את הצרור הקטן בתוך הגלימה המקופלת ליד הפתח. שאר הבנות גרות בארמון במגורי המשרתים ואינן נאלצות להביא צידה אולם ממני ומראיין שלל המלך את כל הזכויות. "הכל בסדר."

היא מניחה יד על ליבה. "לי אל תספרי שהכל בסדר. אני חיתלתי אותך והאכלתי אותך מגיל אפס. זה לא קל לראות את המיועד לך מכה את אחיך."

מושכת בכתפיי. :הוא כבר לא המיועד לי, שרלי."

"וטוב שכך," היא פוסקת נחרצות. "אחרי מה שעשה אתמול הוא כבר לא מספיק טוב עבורך. אל דאגה, נמצא לך בחור חביב ממעמד העבדים. כבר שמתי עיני על חלקם."

לפי חוקי הממלכה בעוד שלושה ימים אוכל להינשא. זה היה אמור להיות היום המרגש שלי ושל אדי, תכננו אותו במשך שנים.

כיצד אוכל להדוף גברים אחרים?

עודי מייסרת את עצמי במחשבות וכל הנערות כונסו לחלוקת העבודה היומית. שרלי מנהלת את הכל ביד רמה. אנחנו אוהבות אותה כל כך ואף אחת לא מתלוננת.

אני מעולם לא הוצבתי במפלסי הארמון עצמו אלא רק במטבח, בכביסות או בנקיונות במקומות שאיש ממשפחת המלוכה אינו מכיר. שרלי חוששת ממפגש ישיר שלי ושלהם, היא יודעת שהוא לא ייגמר בטוב.

"הקשבה!"

כולנו מתרוממות ומביטות בשרלי, ממתינות למוצא פיה. יד קטנה לוחצת את ידי ואני מזהה בחמימות את לולה. היא בת ארבע עשרה וסובלת מחרשות ואילמות, אך מוצאת דרכים אחרות להביע את רחשי ליבה ותמיכתה.

"בעוד יומיים יגיע לארמון אורח רם מעלה."

ההתלחששויות הרגילות מתחילות להגיע. כולן סקרניות לדעת מיהו האורח ומשתתקות כששרלי שולחת מבט מצמית.

"אנחנו נמרק את הארמון עד שכל פינה בו תבריק כפי שמעולם לא היתה. נכין את המאכלים הטעימים ביותר לסעודה ערבה ודשנה. נארגן את מערכת החדרים לאורח ובני לווייתו. ביומיים הבאים אנחנו נעבוד קשה מאוד, ולא תהיינה הנחות. הביקור הזה חשוב מאוד למלכנו."

"מי מגיע?" לורי כבר לא מצליחה לשמור על איפוק.

בכל מקום אחר היא היתה נענשת על חוצפתה אבל שרלי מתייחסת אליה בסלחנות. "האורח הוא המלך אדריאן מנוראליה. ועכשיו ללא מילה נוספת, כל אחת לעבודתה. שיהיה יום מוצלח!"

הבנות מתפזרות ואני מנסה להיזכר היכן שובצתי היום. במטבח? אולי הטבח המלכותי ירחם עליי כמו בפעם הקודמת ויתן לי מעט מזון.

את השם של האורח רם המעלה מעולם לא שמעתי, אבל נוראליה רחוקה מאוד מכאן. אם יגיע בעוד יומיים זאת אומרת שהוא נמצא במסע כבר זמן רב. הכל חייב להיות מושלם לבואו אחרת יתרחש פה עונש ראווה נוסף, מי כמוני יודעת כמה אוהבים המלכים להשתעשע מכאבם של אחרים.

מוטב לעשות את עבודתי על הצד הטוב ביותר.

אחרי הפסקת הצהרים שולח אותי הטבח המלכותי למחסן המטבח, לקלף מספר לא הגיוני של תפוחי אדמה. למזלי הוא מצוות אותי לעוד ארבע שפחות אחרות. אנחנו מתחילות בעבודה בשתיקה אולם לאחר מכן נהנות מכושר הדיבור שיש למין הנשי. אנחנו מלהגות על העבודה, על מזג האוויר, על העבדים. עוברות מנושא לנושא במהירות וצוחקות ללא הרף.

מנהל העבודה ניגש מספר פעמים לבדוק את מקור הרעש אך התפוקה שלנו גדולה והוא מחליט להעלים עין.

"אני יודעת למה מגיע אלינו מלך נוראליה," פולטת פתאום רוזי.

כולנו משתתקות.

"הוא מחפש כלה."

"אין כלות בסביבת מגוריו?" תוהה סרינה.

"הוא..." רוזי מביטה לכל עבר ורואה שכולם עסוקים בעבודתם. "בת אחות אמי עובדת בארמון נוראליה. היא מספרת על יחסים לא נחמדים שיש לו עם בחורות."

"הוא נראה טוב לפחות?" שואלת ג'יין וכולן מסכימות איתה שזו השאלה החשובה ביותר.

"טוב מאוד," עונה סרינה. "עבדתי פעם בספריה, מופיע שם דיוקן שלו בתוך ספר דברי הימים. לזכרוני הבחור עלם נאה."

"נראה כמו אליל," הסכימה איתה לוזיאנה.

"הוא מתנהג בצורה נוראית לנשים שנמצאו איתו," מתעקשת רוזי. "הוא אלים ומתעלל ודורש ציות מוחלט. הנסיכות שבאו איתו בקשרי אירוסים ברחו על נפשן גם במחיר של מלחמה בממלכת אביהן. זו אחת הסיבות שנוראליה לא מחזיקה בבנות ברית רבות. הוא מסוכן."

"לא אכפת לי," קליפה נופלת מהשק וסרינה ממהרת להרימה. "אם הוא נראה כמו אליל ומתנהג במו מלך, הייתי שמחה להתמסר אליו."

שאר הבנות מסכימות איתה, ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על מה היה אמור לקרות בעוד שלושה ימים בדיוק, ביום הולדתי השבע עשרה, ומה כבר לא יקרה בתאריך זה.

החתונה המלכותית של הנסיך אדוארד והנסיכה מלאני.

של אדי ושלי.