כתרים

פרק 20 - מלאני

עד שאנחנו מגיעים לחדרי באגף של מלך נוראליה, ידי כואבת לגמרי.
"אולי תעזוב אותה קצת?" אני מבקשת ונענית במשיכה חזקה יותר. "זה לא שיש לי לאן לברוח," מציינת עובדה פשוטה ומקווה שהיא תועיל לי.
אבל כנראה שאני לא יודעת אם מי יש לי עסק כי הוא אמנם משחרר את ידו מידי אך כמעט באותה נשימה מצמיד אותה לגרוני עד כי אני משתנקת. גבי צמוד לקיר במסדרון ואני מתפללת שמישהו יעבור ויציל אותי, ואז נזכרת שמדובר באגף שלו והם לא יעשו דבר.
"אין- לי - אוויר -" אני מחרחרת.
עיניו יורות גיצים. "לברוח? את חושבת שתוכלי לברוח ממני?"
"אני - לא -"הוא מוריד את ידו ואני משתעלת ומשפשפת את גרוני. "תנסי לברוח ממני ואשסף את גרונך במו ידיי."
אני עדיין משתנקת כשהוא נוטל את ידי שוב ומכניס אותי לתוך חדרי, מטיח אותי במיטה הרכה שכל כך אהבתי בלילה הראשון שלי כאן. איך הגעתי למצב הזה?
"תגידי, העלמה מלאני," הוא מטעים את שמי בלעג. "מה קורה בינך לבין הנסיך אדוארד?"
"שום דבר," אני עונה, מעט מהר מדי.
"הוא לא היה המיועד לך מגיל אפס?"
"רק על הנייר. בפועל לא קרה דבר."
אצבעותיי מעקצצות בניסיון להזכיר לי את הטבעת שענדתי למשך שעות מספר, כשהייתי מאורסת לאדי. אני מסיטה את מבטי מהן ועוצמת עיניים. העיקר שלא לחשוב.פניו משתנות וחוזרות להבעתן הרגילה.
"אני ממליץ לך שלא לבחון את סבלנותי. הייתי נחמד הבוקר, אני לא חייב לעשות זאת שוב."
היית נחמד הבוקר? צעקת עליי ואז ניסית לחנוק אותי! אני רוצה לצרוח אבל גרוני עדיין כואב.
"תראי מה עשית. עכשיו בגללך יש לך סימנים אדומים על הגרון. את לא תוכלי לצאת מחדרך עד שהם יעלמו וכמובן שלא לקבל איש לכאן. פעם הבאה תחשבי על מעשייך קודם."
"אבל לא עשיתי כלום," אני ממלמלת כשהוא יוצא מהחדר. אם שמחתי שכעת אהיה לבד הרי ששמחתי מוקדמת היא. הוא שב ובידו המקל המפורסם שלו, זה שירש מאביו ביחד עם מלכות נוראליה ושלמרות שאין בו צורך ממשי להליכה הוא משתדל להניף בו לפחות פעם בשעה.
"את רואה את המקל הזה? אני ממליץ לך שלא למתוח את עצביי, או שהוא לא יהיה מיועד לעזרה בהליכה בלבד."
הוא מאיים עליי בהלקאה?
"אל תחששי, נסיכה. ברגע שתלמדי לציית לי אני מבטיח שתהני. ובינתיים לא לצאת מהחדר. אני אשתדל להביא לך את ארוחת הערב לכאן, אם אזכור."
זאת אומרת שעד ארוחת הערב איני מורשית לאכול.
ראשי מתחיל להסתחרר כשאני נשכבת על מיטתי ומתייפחת חרישית. לפחות הוא הולך.
אלא שמסכת ייסורי לבוקר זה רחוקה מסיום. לפתע מתקרב אליי אדריאן ומניח יד על פי. "אחיך נמצא כאן. אני אגיד לו שאת ישנה. במידה והוא ישמע מילה ממך, הוא לא יזכה לראות את בוקר המחר. שמעת? תהנהני אם את מבינה אותי."
אני מהנהנת חלושות.
ראיין כאן. הוא ידע מהתחלה שמשהו לא טוב קרה. הוא יציל אותי.
אבל איך יציל אותי אם לא יראה אותי כרגע?
אדריאן מלטף את שיערי בתנועה שגורמת לי לצמרמורת ולוחש "יופי, ילדה טובה."
הוא נעלם ואני מקווה שכבר לא אתקל בו הבוקר, אבל הוא שב כעבור מספר דקות. "אחיך עקשן," מבשר בחיוך עקום. "או שמא עליי לקרוא לו גיסי? כך או כך, הוא יגיע לארוחת ערב בחדרך. אל תשכחי למצוא צעיף או משהו שיסתיר את צווארך. הבנת? ובמהלך היום, אנא נקי את חדרך כך שיבריק. אולי זה יזכיר לך את מעמדך."
"אין לי מוצרי ניקיון," אני מתקוממת.
"אני מרשה לך לצאת מהחדר לצורך מטרה זו. אם מישהו שואל אותך, תגידי שחיי הנסיכות משעממים למדי ואת רוצה למלא את זמנך. הבנת?"
אני מהנהנת חלושות. את מבוקשי קיבלתי, לצאת מהחדר.
לפחות זה.

צעיף כרוך סביב צווארי, תואם לשמלה חומה ופשוטה שמשקפת את מצב רוחי בדיוק מירבי. היא הדומה מכולם למדי המשרתות, ללא כל ברק או נוחכות, ולכן תופסת את תשומת ליבי. שיערי פזור כדי להסתיר ללא כל ספק סימנים אדומים כלשהם.
שרלי מקבלת את פניי בחיבוק המוחץ האופייני לה. אני מתאפקת שלא לבכות באוזניה ולבקש עזרה. היא שואלת כמובן מה שלום אדריאן ואיך מתקדמים חיי האירוסין שלנו, אך הפעם איני עונה לשאלותיה. כשהיא יוצאת על מנת לנזוף באחת המשרתות אני מסתירה מספר חומרי ניקיון מתחת לשמלתי ויוצאת במהירות מהחדר. לולה שולחת לעברי מבט מרחם, אבל היא גם ככה לא תוכל לספר לאיש מה ראתה.
במטבח כבר מתייחסים אליי בכבוד משום חזרתי למעמד נסיכה. קל מאוד לקבל מספר מאפים בלי מבטים משתאים או גבות מורמות. אני אוכלת אותם בדרך ומתפללת שאדריאן לא יעבור ויראה אותי מפרה את הוראתו. הוא באמת מתכוון להרעיב אותי? איך יהיה לי כח לנקות את החדר ולהציג בפני ראיין שהכל בסדר?איזה מן משחק הוא משחק כאן?
השמועות עולות בזכרוני מדיבוריהן של השפחות.
"הוא מתנהג בצורה נוראית לנשים."
"הוא אלים ומתעלל ודורש ציות מוחלט."
"הנסיכות ברחו על נפשן."
זו הסיבה שהוא הגיע ממרחק רב על מנת להינשא לי? כיוון שהוריי לא יעמדו לצידי במידה וארצה לברוח על נפשי?
אלו החיים שנגזרו עליי מעתה והלאה?
אני מתאמצת שלא לבכות ולו כדי שראיין לא יראה עקבות דמעות על פניי, או עיניים נפוחות, אבל לא נוחלת הצלחה מרובה. לפחות החדר נוצץ כפי שמעולם לא היה. אדריאן נכנס מדי פעם ונראה מרוצה למדי.
"תמרחי לעצמך משהו מתחת לעיניים לפני ארוחת הערב, שמעת?" פוקד אדריאן כשהשמש מתחילה לנטות הצידה.
אני מותשת מיום ארוך כל כך. ואולי זו הסיבה שלשוני לא נחה לרגע. "תגיד לי, מה הטעם?"
"למה את מתכוונת?"
"מה הטעם בלהסתיר את כל מה שהולך פה? בלנעול אותי בחדר? מהי המטרה הסופית שלך?"
עיניו רושפות אש. "אחיך מגיע בעוד מספר רגעים ואני לא מעוניין להתחיל מהומות לפני כן. תהיי חכמה, העלמה מלאני. את לא רוצה לשאת בתוצאות בגלל פה חצוף."
אני בועטת במיטה בתסכול כשהוא יוצא, אבל הדבר רק מכאיב לרגלי. כך או כך, כשראיין מגיע אני נראית כנסיכה מאושרת עם שמלה מפוארת בצבע חציל, נערה מתלהבת ומאוהבת שאוחזת בידו של ארוסה לאורך כל הארוחה.
ראיין אפילו לא ממצמץ ולמרות שמשהו בי קיווה שיבין, שיציל אותי, השכל הישר די שמח מהעניין. לא הייתי רוצה שידע מה מתרחש כאן. כל תרחיש של ראיין מנסה משהו ייגמר ברע לשנינו. הוא הגן עליי כל חיי, עכשיו תורי.
"אפשר לחבק את אחותי הקטנה?" מחייך ראיין בתום הארוחה ולוחץ את ידו הפשוטה של אדריאן, שמחייך אף הוא. "וודאי. לכבוד הוא לי."
זרועותיו עוטפות אותי בחיבוק מנחם ואני מתאפקת שלא לבכות. פתאום הוא מסתובב אותי מעט ולוחש - "אני יודע שאת סובלת, מל. תתאזרי בסבלנות, אנחנו עובדים על זה. לאדריאן יש אחות, ידעת?"
ובמילים אלו הוא מתנתק מהחיבוק, נושק למצחי ויוצא מהחדר.