כתרים

פרק 28 - אדוארד

אדוארד:

אני רוצה להרוג את עצמי.
להרוג ואז לקום לתחייה כדי שאוכל למות שוב.
אני לא מאמין שפגעתי בה ככה!!מה חשבתי שיקרה, שהוא לא ידע שאני לוקח אותה למקומות, מבקר בחדרה? מה חשבתי? זו לא אהבה בכלל אם אני ממשיך לגרום לה להצטער בגיני.
חבל שהכירה אותי בכלל. כי את הדבר היחידי שהייתי חייב לעשות, שהיה מיועד לי מיום היוולדה, לא הצלחתי.
להגן עליה.

הכרכרה המלכותית חולפת מול פניי במהירות. אבא ביקש שאעלה עליה כדי ליצור חזות מלכותית אחידה, אבל אינני מסוגל להביט בו לאחרונה. החבר הכי טוב שלי הולך לאבד את חייו כרגע, ביחד עם המיועדת לי מיום היוולדה. אני מביט בסוס שלי בחיבה. בזכותו לא נאלצתי לצאת עם אבא.

מכרבת האסירים אינה בדרכי ולמרות זאת אני עושה סיבוב כדי להביט בהם בפעם האחרונה. אלא שבמקום ארבעה ברדסים אני רואה רק אחד.
"אדי, גש הנה."

עורו של דוד ניקולאס מצולק כולו. הוא נראה נורא. ממש עוד רגע יוציאו אותו ממרכבת האסירים ויעלו לגרדום. אני מנסה שלא לחשוב על ראיין ומלאני שכבר נמצאים שם, קשורים ומוכנים להוצאה להורג. בחוץ ההמון חוגג.

ודוד ניקולאס עוד מרשה לעצמו להסתבך וללחוש לעברי דרך החלון הצר.
אני מתקרב אליו, מורה בתנועת יד קלילה לסוהר השומר על המרכבה להיעלם למספר דקות.

הוא לא מאריך בהקדמות. "אדי, מרתה ואני לא נהיה פה בזמן הקרוב." פניו מתעוותים לרגע וגם אני רוצה לבכות. בוגד או לא, זה האיש שגידל אותי. "אני צריך שתבטיח לי משהו."
מה כבר יכול לרצות אדם שהוא וכל משפחתו הולכים למות בתליה בטקס ראווה?"

אני חייב שתשמור על הילדים שלי. בבקשה. ראיין יסתדר, אבל מלאני.. היא צריכה אותך. תבטיח לי שלא משנה מה, אתה תגן עליה."

אני מביט בו כבמשוגע. "דוד ניקי, אתה.."
"הולך למות. אני יודע." הוא משעין ראש אחורנית. "ועדיין. תבטיח לי?"
אני מהנהן."

אני מרשה לך להתחתן איתה." הוא מחייך בתודה. "אתה אפילו לא צריך לבקש את ידה ממני."

בוודאי שלא, אני חושב. כי בעוד מספר רגעים שניכם תהיו מתים ואני אתאבל עליכם כל חיי.
"תזכור שהבטחת," הוא לוחש לעברי כשהסוהר מניח את הברדס על פניו ונפנה להובילו לגרדום.מה תעזור לי ההבטחה אם אהובתי צועדת כרגע אל מותה?



"הנסיך אדוארד," אחד המשרתים קד קלות. "המלך מבקש לראותך בזה הרגע."
אני נאנח. אם המלך מבקש המלך אין לי ברירה אלא להענות לבקשתו, למרות שהדבר היחיד המעסיק את ראשי כרגע הוא איך להוציא את מלאני ממלתעותיו של הנחש הזה, אדריאן.
"אבא?" אני קד לעברו וחורק שיניים כשאינו מגיב. "אדוני המלך?"
"שב, אדוארד."אבא נראה עייף. הוא כבר נראה ככה תקופה ארוכה, מאז שחבריו הטובים ביותר התגלו בתור הבוגדים הגדולים ביותר שנראו אי פעם בממלכתנו.
"המלך אדריאן דיבר איתי."
נשימתי נעתקת.
"הוא כנראה לא יכול לחכות," מגחך אבא. "חתונתם של מלך נוראליה ובת הבוגד תתקיים בעוד שלושה ימים בדיוק. ארוחת החזרה תיערך מחרתיים. תתחיל לשכוח מהילדה עם העיניים הירוקות."
מבטו של אבא חורך. ידי מוצאת את ידית הדלת במהירות וצעדיי נשמעים במסדרונות כעבור רגע.
ארוחת חזרה, מחרתיים.
חתונה, לילה לאחר מכן.
ואם אני לא רוצה שמלאני תהיה במערכת יחסים רעילה עם מלך אלים שהולך להתעלל בה כל רגע נתון, ושהחבר הכי טוב שלי ילך לשם וכנראה ימות בתהליך כי אין סיכוי שאדריאן ישאיר מישהו כל כך קרוב למלאני לצידו-נשאר לנו רק יום אחד לתכנן איך מוציאים אותה משם.
בשביל זה צריך את ראיין.
הוא לא נמצא בשום מקום בארמון, אז אני מניח שהבקתה הישנה שלהם משמשת במקום מסתור לו וללונה אחרי התרגיל של אתמול. אני לא טועה. ראיין פותח אחרי כמה דפיקות נמרצות, קורי שינה בעיניו. הוא ישן טוב, החבר הכי טוב שלי. אני מגחך כשרואה את צדודיתה של לונה בין השמיכות. הבהלתי אותם כהוגן.
"זה לא טוב. תקשיבו."
ואני מספר להם על גזירתו החדשה של המלך אדריאן.
"אתם לא תיתנו לזה לקרות, נכון?" שואלת לונה, עדיין עטופה בשמיכה דקה. "אתם תוציאו אותה, תבריחו אותה, תהרגו אותו.. אבל תמצאו פיתרון, כן?"
ראיין שולח אותה להביא משהו מהמטבח. פניו בהולות. "לא משנה מה זה, לונה לא בעסק. אם אחיה יתפוס אותה הוא יהרוג אותה."
"התאהבת, אה?" אני נהנה להקניט.
"כן," עונה בפשטות. "ואני לא אסכן אותה שוב, אדי. לא משנה כמה תבקש."
"זה בסדר, נשתמש באחת המשרתות שהיו חברות של מלאני. צריך לתכנן הכל לפרטי פרטים, אבל לא נראה לי שנוכל להוציא אותה מהחדר שלה. תהיה שם שמירה הדוקה. עדיף להמתין לארוחת החזרה."
"הפעם הכל יהיה מתוכנן," מוסיף ראיין. "אני אוהב אותך, אבל אם שוב תסכן אותה.."
"זו לא מטרתי, אתה יודע את זה.
"לונה חוזרת, בידה חפץ לא מזוהה שנראה שראה ימים טובים יותר. ראיין משתתק.
"בעוד שלושה ימים תתקיים החתונה של מלך נוראליה. אנחנו נדאג שמלאני לא תהיה שם. נתכנס הערב כדי לטכס תוכנית. איש אינו נעדר. רעיונות יתקבלו בברכה. תהנו מהבוקר שלכם, צמד חמד."
לחייה של לונה נצבעות באדום וראיין מגחך.
אני עוזב את החדר בחיוך קל.

היי לכל המקסימים שמגיבים ומצביעים, תדעו שזו אחת התקופות הכי עמוסות בחיי אבל בזכותכם הכרחתי את עצמי לשבת ולכתוב. אשתדל לחזור לפרק- שניים בשבוע.
אוהבת, 
מיתר