לונה מחכה לי בשעה שקבענו. עיניה הירוקות נוצצות בציפיה לקראת האימון הראשון שלה. ליבי נחמץ כשאני מבין שהאימון יאלץ להתקצר היום באופן שלא יאפשר לה ללמוד כלום. אבל מלאני צריכה אותי. ואני צריך לדעת שהיא בסדר.
אנחנו נפגשים בנקודה בה נפלתי בפעם שעברה. אני שוקל אם לקחת אותה לבקתה על מנת שנוכל להתאמן שם בשקט בלי שאף אחד ימצא אותנו, היא אינה רחוקה. הסוס שלה קשור הפעם לעץ ואני מוליך אליו גם את קיסר, שיהנו ביחד.
הפעם היא לבושה בשמלה ירוקה שמבליטה את עיניה. שיערה מונח ברישול על כתפיה, ממשיך במורד גבה. אני בטוח שליבי מדלג על פעימה או שתיים.
"מה שלומך, הנסיך ראיין?"
אני מחייך. "רק ראיין זה בסדר."
חיוך עולה גם על שפתיה. "ומה שלום אחותך? אדריאן כבר עשה לה משהו?"
מבטה מתענן. אני מתחיל להבין שהיא מכירה אותו בדרכים לא נעימות גם כן. אולי הוא התעלל בה?
"עברתי אצלם הבוקר.. הוא הזמין אותי לארוחת ערב. אני יודע שקבענו אבל אאלץ ללכת מוקדם."
בעיניה יש הבנה אבל אני מזהה מעט מהאכזבה. שפתיה מתעקלות. "אם כך, הבה נתחיל."
בדקות הבאות אנחנו לא מדברים. הכנתי עבורה מספר תרגילים בחץ וקשת ובסוף האימון הקצר, היא כבר מצליחה לפגוע במטרות שלה ולא בשכנים שלהם.
היא מוחאת כף כמו ילדה שקיבלה מתנה ליום ההולדת ומשהו בי קופץ מאושר. אני גרמתי לה להתרגש כך!
אני לוקח את חפציי ועולה על קיסר כשליבי גואה בקרבי.
"מחר ניפגש בצהרי היום?"
"אני אשמח מאוד."
"את מתכוונת להישאר כאן לבדך?"
היא מגלגלת את עיניה. "הייתי כאן לבדי עוד לפני שהגעת. למען האמת אני מבלה פה מאז שהגענו לאדריאנה," היא משפילה את מבטה והצורך להרוג את אחיה רק גובר בי. "אני אסיים פה מספר דברים ואחזור לארמון."
קיסר ממתין להוראה ממני ואיני מוצא מילים. אחרי דקה ארוכה של שתיקה אני מרים את המושכות ואנחנו דוהרים לכיוון הארמון.
"איחרתי?"
כל הדרך מוחי היה עסוק בשתי תהיות בלבד. איך אני נפטר מהצרה הזו ששמה מלך נוראליה ואיך אוכל להמתין עד מחר בצהרים כדי לפגוש בלונה. אני מחליף את בגדיי במהירות שיא, נפטר מהשריון אך מחזיק בפגיון למרות שמדובר בארוחת ערב בתוך האחוזה. לחדרה של מלאני אני מגיע מתנשף מעט.
"הגעת בדיוק בזמן, זה עתה שלחו לנו המשרתות החביבות את האוכל. מקווה שהארוחה תערב לחיכך, ביקשתי שישתדלו יותר הפעם."
קולו של אדריאן עמוק וסמכותי והוא מושיט את ידו הימנית ללחיצה. השמאלית חובקת את כתפיה של היחידה שאני ישמח לראות בחדר, חיוך גדול מרוח על פניה. "מה שלומך, מל?"
YOU ARE READING
כתרים
Romance"הושיטי את ידייך." "לא עשיתי כלום," המילים יוצאות מפי עוד בטרם מעובדות במוחי. אני זוכה למבט מזלזל. "לא אחזור על דבריי. הושיטי את ידייך!" אני שונאת את הפחד בקולי, את השליטה המוחלטת שלו בחיי. אבל ככה זה, לא? כי הוא המלך ואני בסך הכל שפחה שצריכה להודו...
