כתרים

פרק 24 - לונה

המיטה של אבא גדולה מדי. יושבים לצידו גם המלכה ארינה וגם אדריאן, אבל הוא עצמו נראה כל כך קטן בתוכה. המלכה ארינה מביטה בי ומבטה זעוף. "מה את עושה כאן, טיפשה שכמותך? את רוצה לחלות בעצמך?"

אני מנידה בראשי לשלילה.

"אז לכי מכאן!"

אבא עומד למות. הם חושבים שאני לא יודעת אבל שמעתי אותם מדברים. נותרו לו ימים ספורים או שעות ספורות בלבד. הוא כבר לא מדבר מזמן, לא מניח אותי על ברכיו ולא מספר לי סיפור שלפני השינה. אבל יכול להיות שהוא פשוט חלש מדי מכל הדיבורים של המלכה ארינה על איך היא תסתדר עם הממלכה שלו ועל אדריאן שימשיך את שושלת הכתר.

אני יוצאת מהחדר כדי לא להסתכן בעוד צעקות. המלכה ארינה מסוגלת לנעול אותי במרתף ולא אוכל לראות את אבא יותר, ולא אוכל לדעת מתי הוא מפסיק להיות המלך של הממלכה הזאת והאנשים האלה יירשו אותו. לפעמים אני מצטערת שאני לא הבת של המלכה ארינה, אולי ככה היא הייתה אוהבת אותי יותר. בינתיים היא נותנת את כל תשומת הלב לאדריאן, ולי נשארות שאריות של צרחות ועונשים, בעיקר כשאבא לא רואה. "עצובה, אחות קטנה?"

אדריאן נעמד לידי ומחייך. איך הוא יכול לחייך כך כשאבא הולך למות? אני מתאפקת שלא לפרוץ בבכי כשהוא צובט אותי בלי שאיש ישים לב. "אל תדאגי, אני ואמא שלי נשמור עלייך טוב טוב."

את המילים האחרונות הוא אומר במנגינה שילדים אומרים כשהם רוצים לעצבן אחד את השני.

הם באמת חושבים שאני לא יודעת ששניהם מתכננים להשליך אותי מהארמון ברגע שזה יקרה?

אני בורחת משם לכיוון האורווה המלכותית. הסוסה שלי היא הכי יפה מכל הסוסים והיא נעתרת למגע שלי ברגע, כאילו מבינה מה קורה. המלכה ארינה אמרה לאבא שלילדה בת שש לא צריך להיות סוס משלה אבל הוא לא הקשיב לה. קנה לי את הסוסה הכי יפה והכי לבנה שיכל הסוחר להציע, ושאל איך אקרא לה. בחרתי בשם 'מון', כי היא יפה ולבנה כמו ירח, וגם כי השם שלי משמעו ירח בשפות עתיקות.

מון אוכלת מעט מן הקש שאני מגישה לה כשלאורווה נכנס לנינד, יועצו של אבא. "את כאן לונה? חיפשתי אותך בכל הארמון."

"באתי לבקר את מון."

"בואי מתוקה. המלכה והנסיך יצאו מחדרו של אבא, והוא קורא לך."

"קורא לי? אבל הוא כמעט ולא מדבר."

"הוא אמר 'לונה'. את מכירה עוד לונה?"

לנילד מדגדג אותי ומרים אותי על כתפיו. הוא כמו סבא אוהב, אז אבא מסכים לו.
הוא לוקח אותי שוב לחדרו של אבא ומגיף את הדלת. הפעם איש אינו ממהר אותי לצאת.