השולחן כבר כמעט מסודר. הכלים המלוכלכים ממתינים לשטיפה על המגש, את זה אדריאן לא מבקש ממני לעשות. הוא כנראה חושש להרמת גבה מצד המשרתים. אפילו הרצפה נקייה מפירורים ולכלוכים שדבקו בה בארוחת הערב.
אדריאן מסתובב בחדר בצעדים חסרי מנוחה, הלוך ושוב. אני מחליטה לברר משהו על האחות הזו שלו, אבל כשהוא מסתובב הברק המסוכן המוכר חוזר לעיניו ואני מנסה להראות שזה לא אכפת לי אבל מתחילה לרעוד.
"מה אחיך רצה?" הוא שואל ועיניו קודחות בשלי. "לשם מה היינו צריכים את ארוחת הערב הזו?"
"אתה הזמנת אותו." עכשיו, אחרי שארוחה דשנה ממלאת את בטני, אני מעט אמיצה יותר.
"חשבתי שיסרב בנימוס. ועכשיו הוא גם הגיע, וגם נוסע איתנו לנוראליה?"
אז זה הסיפור. הוא חושש שראיין יפטרל סביבו בנוראליה ולא ייתן לו לעשות כעולה על רוחו? הוא לא ידע שזו היתה תוכניתו של המלך עוד מתחילה? זו הרי ההזדמנות המושלמת להיפטר משנינו.
"הוא בסך הכל רוצה להיות קרוב אליי. אתה יודע שאין לי שום משפחה מלבדו."
הוא מסנן משהו ודופק את ידו על השולחן. "תורידי אותו מהרעיון הזה. שמעת? אין לו מה לחפש שם. אף נערה לא תינשא ל.. למשרת."
"אף אחד לא יודע שהוא היה משרת. והנה, אפילו אתה, מלך נוראליה, מתחתן עם שפחה. זה באמת כל כך נורא אם הוא יהיה לידינו?"
פניו נצבעות באדום עז. פליטת פה מטופשת. למה אני לא יודעת לשתוק?
"מלאני, מלאני, מלאני."
קולו נמוך ומפחיד אותי הרבה יותר מאילו צעק. "אני מנסה, אני כל כך מנסה. תראי מה את גורמת לי לעשות. איך אוכל להינשא לאישה בעלת פה גדול כל כך? הגיע הזמן לחנך אותך."
אוי לא. לחנך אותי פירושו כאב. זכר ברכיי הכואבות וידיו שהתהדקו סביב צווארי מעורר בי בחילה.
"הושיטי את ידייך."
"לא עשיתי כלום," המילים יוצאות מפי עוד בטרם מעובדות במוחי. אני זוכה למבט מזלזל.
"לא אחזור על דבריי. הושיטי את ידייך!"
אני שונאת את הפחד בקולי. את השליטה המוחלטת שלו בחיי.
אבל ככה זה, לא? כי הוא המלך ואני בסך הכל שפחה שצריכה להודות למזלה הטוב על שבחר בה בכלל.
אני נאנחת ומושיטה את ידיי קדימה כשגב כף ידי פונה כלפי מעלה. הוא מצקצק בלשונו ומסובב אותן ברכות. עכשיו נראה שאני פושטת יד בתחנונים.
"אל תזיזי אותן. ברור?"
הנהון. הוא לא יקבל יותר מזה. הוא לא יראה אותי נשברת.
אין לי מושג מה הוא מתכנן. לכבול את ידיי? להכות בהן?
התשובה מתקבלת עד מהרה כשניגש למקלו האהוב. "סיפרתי לך כמה אני אוהב את החפץ הזה? למרות שאין לי כל צורך לעזרה בהליכה," אדריאן מגחך. "הוא שימושי מאוד לדברים אחרים."
YOU ARE READING
כתרים
Romance"הושיטי את ידייך." "לא עשיתי כלום," המילים יוצאות מפי עוד בטרם מעובדות במוחי. אני זוכה למבט מזלזל. "לא אחזור על דבריי. הושיטי את ידייך!" אני שונאת את הפחד בקולי, את השליטה המוחלטת שלו בחיי. אבל ככה זה, לא? כי הוא המלך ואני בסך הכל שפחה שצריכה להודו...
