בגיל ארבע

פרק 6

נועה:
הגענו למלון ואני רואה מלון חמישה כוכבים, מסדרון ענק, ושומרים בכל מקום.
תמיד ידעתי שלוקאס ומשפחתו עשירים אבל הוא הזמין לנו חדר שאמור לעלות מיליון שקל ללילה.
יש בריכה ענקית על הגג עם נוף מטורף.
סאונה, חדר כושר, מזרקות, וג׳קוזי.
עשירים מפונקים, כנראה ככה הם חיים.
לוקאס לא היה מפונק, חוץ מזה שכל מה שהוא רוצה הוא בקבל באותה שנייה הוא לא היה מפונק.
אני הרגשתי את זה שפגשתי אותו לראשונה בשדה התעופה.
טוב את האמת זאת לא הייתה הפעם הראשונה.
אנחנו מכירים מגיל אפס, לא כל כך טוב אבל מכירים, יש לנו מלא תמונות וסרטונים ביחד מגיל 5.
טוב זה לא הנושא עכשיו..
עלינו לחדר שלנו בקומה 39 חדר מספר 452 ופרקנו את הדברים.
אני והוא היינו באותו החדר אבל מיטות נפרדות.
לוקאס לא פרק את הדברים שלו לארון.
הוא זרק הכל על המיטה.
כמו בחדר שלו.
עכשיו אתם מבינים למה לא רציתי לסדר לו את החדר? וזה עוד כלום! בחדר שלו יש..
בקבוקים,גרביים בלי זוגות,תחתונים,בגדים בהרמות,נעליים,קונדומים בשביל חברה שלו,חזיות,דורדורנטים,מלא תיקי ספורט,מגבות,ועוד כל כך הרבה שאי אפשר כבר לספור,לא ראו לו את הרצפה.
וכל המיטה שלו גם מלאה במלא בגדים, אפילו זה שהחליף סדינים כל יומיים והמנקה לא הצליחו לסדר לו את כל זה.
לעומת שלי, אני לא יכולה לסבול לראות בגד אחד לא במקום.
זה למה הוא תמיד התנכל אצלי בחדר.
״את רעבה?״ שאל לוקאס והסיט אותי ממחשבותיי עליו,חשבתי עליו,פאק.
למה אני חושבת עליו?
״קצת״ ניסיתי להפסיק לחשוב עליו
״נלך לאכול ומחר תקחי אותי למקום שבו את למדת ונלך לפרק לילדים האלה את הצורה.״ אמר בביטחון
״נלך? אתה תלך, אני לא מסוגלת להסתכל עליהם אחרי שנפטרתי מהם.״ סיננתי והרקנתי ראש
הייתה שתיקה, הוא ידע מה עברתי.
סיפרתי לו.
זאת הייתה טעות לספר לו על זה? עכשיו אני אצטרך שוב ללכת לאותו מקום..
״את רוצה שרק אני אלך לשבור אותם ואת רק תקחי אותי למקום?״ הנהנתי, לא היה לי נעים שהוא יעשה את זה בשבילי, אבל אני לא ידעתי מה להגיד.
״אין בעיה, מחר אני אלך אליהם ואת תשארי באוטו כשאפרק להם את הצורה.״
לא
אני לא יכולה לתת לו לחטוף מכות בגללי.
״אולי..נוותר על זה..?״ גימגמתי, בנו עד לכאן בשביל זה, אי אפשר לוותר עכשיו.
״את רוצה שנוותר על זה?״ שאל ותפס בידי
״אני לא רוצה שיקרה לך משהו בגללי.״ ישבתי על המיטה ושיחקתי עם הבגדים במזוודה
״לא יקרה לי כלום, אני מבטיח״
״מבטיח?״ הסתכלתי עליו ושאלתי
״מבטיח.״ חייך אליי
״אבל אולי הם כבר לא שם?״
זרקתי מילים מהפה שלא קשורות לסיטואציה, רק כי לא רציתי שהוא ילך לשם.
״מה זאת אומרת לא שם?״ שאל והרים גבה
״זאת אומרת ש..שאולי הם עברו בית ספר.״ אמרתי וחצי חיוך עלה על פניי
״עברו בית ספר? נועה הכל טוב?״
לא
ברור שהכל לא טוב, הוא יחטוף מהם מכות וישנא אותי לתמיד.
״אולי פשוט ניקח את הטיסה הזאת כחופשה? לא חייב ללכת אליהם.״ אמרתי בשקט
״אם את לא רוצה שאני אלך אז תגידי ואני לא אלך, בנו לפה כדי להחזיר להם על מה שעשו לך אבל אם את לא רוצה אין בעיה, ניקח את הטיול הזה כחופשה.״
אני לא רוצה שתלך.
״אז אל תלך, בבקשה.״
״כרצונך נועה, עכשיו את באה לחדר אוכל או מה?״ חייכתי.
הרגשתי הקלה, כאילו הורידו ממני חצי טון אבנים מהגוף.
התיישבנו בחדר אוכל אחד מול השני ושאלתי אותו
״אפשר לבקר חברה שהייתה לי פה?״
״היום?״
״כן.״ עניתי וחייכתי כדי שיסכים
״בטח למה לא.״ הוא אמר כן.
ישש
אני חשבתי שאני לא אראה אותה אחרי שעזבתי את הארץ.
״אני אתן לך את הכתובת עוד מעט.״
סיימנו לאכול.
נתתי לו את הכתובת והלכנו לביתה.
זאת הייתה נסיעה של 7 דקות.
הגענו לאוטו ודיברנו על אותם ילדים..

לוקאס:
אני לא מבין למה היא לא רוצה שאני אלך לתת לילדים האלה מכות בביצים שלהם.
הם פשוט חלאות ומגיע להם לסבול.
״את בטוח לא רוצה ללכת לפרק להם את הצורה?״ שאלתי בתקווה שתגיד לא
״כן, אני בטוח לא רוצה.״ ענתה
״אבל זה מגיע להם.״ צווחתי עליה
היא שתקה, היא יודעת שזה מגיע להם, אבל היא לא הייתה מוכנה שהם ירביצו לי.
״הנה זה הבית שלה.״ נועה אמרה לי והצביעה על הבית שלה
״את רוצה שאני אבוא איתך או שאני רק אשאר באוטו?״
״לא כדי לך לבוא איתי, זאת אחות של עידו.״ נועה לחשה כשאמרה את השם עידו
״רגע, איך אתה יודע שאני ועידו נפרדנו אם כבר מדברים עליו?״ שאלה נועה והתקרבה אליי
״כי כשהתקלחתי אני שמעתי אותך צועקת אז בוא נפרד ואין לך ממי להיפרד אם לא ממנו.״ עניתי
״אה זה..כן..הוא בגד בי אז כן..״ גימגמה והסתכלה על הרצפה של האוטו
״עכשיו הוא אמור להיות באימון אז הוא לא יהיה בבית כשאני אלך.״ הוסיפה