האקדמיה לעל טבעי

אפילוג

קאסי ישבה בחדרה ובהתה בנקודה בקיר. חמשת הימים האחרונים עברו לה בטשטוש מלבד דבר אחד שנתקע בראשה וחזר על עצמו כמו תקליט שבור. השיחה עם הוריה. היא זכרה את איך שהתעמתה איתם, את הבכי של אמא ואת ההפתעה של מרכוס וקרולינה. היא ידעה שגם אחיה ואחותה כועסים על הוריהם משום שלא סיפרו לשלושתם מוקדם יותר. קאסי אהבה את הוריה אבל ידעה שייקח לה זמן לסלוח.

"היי." נשמע קול מהחלון, היא סובבה את ראשה וראתה את אלכס נשען על הקיר שליד החלון ומביט בה בדאגה. "את בסדר?"

"מה נראה לך?" שאלה. היא ידעה שהיא לא נראית משהו אחרי שבכתה במשך כל כך הרבה זמן על כול מה שקרה עם אוליבר ועם אלינור וההתעמתות עם הוריה. "מה שלום אלינור?" שאלה בשקט כדי להעביר נושא. היא לא ממש רצתה לדבר על כול מה שקרה.

"היא מרגישה הרבה יותר טוב." אמר והוסיף בחשש "היא גם רוצה לפגוש אותך."

"אני יודעת." אמרה כי באמת ידעה. כריסטינה באה לבקר אותה לפני שלושה ימים ואמרה לה שאלינור רוצה להיפגש איתה ואתמול דילן בא לבקר ואמר לה פחות או יותר אותו דבר כששאלה לשלומה של אלינור. היא רצתה להיפגש עם אמה הביולוגית אבל עדיין לא הייתה מסוגלת להתמודד עם זה נפשית.

"קאסי." לחש אלכס והתקרב אליה עד שעמד ממש קרוב למיטתה. "את מדאיגה אותי ואם לומר את האמת לא רק אותי."

"כול החיים שלי היו שקר, אלכס. איך אתה הייתה מרגיש אילו הייתה במצבי?" היא עדיין לא הרימה את מבטה כדי לפגוש בעיניו. "אז איך טורקיז מרגישה?" שאלה לפני שהספיק לענות והרימה את עיניה כדי לפגוש במבטו שהיה מאוד מופתע. היא יכלה להבין למה. זאת הייתה הפעם הראשונה ששאלה על טורקיז, שעדיין היה לה קשה לעכל שהיא בעצם אחותה למחצה.

"טורקיז... היא תהיה בסדר." ענה לבסוף כשעיניו האפורות עדיין נעוצות בעיניה שלה. היא הסיטה את מבטה בכוח וליבה כאב מן כאב כזה שהקשה עליה לנשום. "נפרדנו." לחש.

"מה? למה?" שאלה המומה, היא באמת לא ציפתה שהם ייפרדו במיוחד עכשיו כשהייתה צריכה אותו יותר מתמיד.

"כי הבנתי כששתיכן הייתן בצרה אני דאגתי יותר למישהי מסוימת."

קאסי הרימה את מבטה ופגשה שוב בעיניו האפורות של אלכס, "אל מי מאתנו?" שאלה למרות שכבר ידעה את התשובה. היא הייתה צריכה לשמוע אותו אומר את זה.

"עלייך קאסי, חשבתי עלייך, דאגתי לך." לחש ועיניו עדיין היו נעוצות בעיניה.

"זה לא יהיה חכם." מצאה את עצמה אומרת בזמן שהזיזה בכוח את מבטה מעיניו המהפנטות.

"מה לא יהיה חכם?" שאל.

"אתה ואני." לחשה "זה לא יהיה חכם, במיוחד כי אתה וטורקיז רק נפרדתם."

"לא אכפת לי, קאסי." אמר וכנות נשמעה בקולו.

"אתה יודע שהיא לא תקבל את זה, נכון?"

"אולי לא בהתחלה, אבל בסופו של דבר היא תצטרך להשלים עם הפרידה שלנו וכשזה יקרה אולי היא תצליח גם להשלים עם מה שאני ואת מרגישים אחד כלפי השנייה."

"אתה באמת חושב ככה?" שאלה וסובבה את מבטה כדי לפגוש בעיניו שוב.

"כן." אמר וקאסי קמה מהמיטה ועשתה את הדבר היחיד שעד עכשיו היה אסור לה לעשות. היא משכה אליה את חולצתו של אלכס עד שפניו היו קרובות לפניה ונישקה אותו. הנשיקה הייתה עדינה כי עכשיו היה להם את כול הזמן שבעולם. היא עדיין הרגישה מעט אשמה על כך שזה בא על חשבונה של טורקיז אבל לא התחרטה על אף רגע משום שאפילו לקייל לא הרגישה את מה שהרגישה כלפיי אלכס. שפתיהם התנתקו והחיוך שהיה מרוח על פניו גרם גם לה לחייך. כבר הרבה זמן לא הרגישה שלמה ובטוחה כמו שהרגישה באותו הרגע. קאסי העיפה מבט אל חלון חדרה וראתה שכבר היה מאוד חשוך ופתאום אחרי ימים שלמים ללא שינה רצתה לישון אבל גם לא רצתה שאלכס ילך, לכן עזרה אומץ ושאלה אותו, "אתה מוכן להישאר כאן הלילה, לפחות עד שאני אירדם?"

הוא הנהן וחיוכו עדיין העיר את פניו. "ברור."

הדברהאחרון שקאסי הרגישה לפני שנרדמה בזרועותיו של אלכס הייתה השלווה שסוף סוף חשהאחרי תקופה נוראית של טירוף.