בזמן שהגעת

פרק 10

נקודת מבט אליה:
כשיצאתי מהבית של בן הפרפרים בבטן שלי התעופפו לכל עבר, אני דיי בטוחה שהיה רגע שהינו קרובים להתנשק. אני רואה מישהו מתקדם לבית ונעצר מולי שראה שיצאתי. זה כנראה אבא של בן, אני מושיטה את היד שלי ״שלום מר כהן״ אני אומרת עם חיוך. הוא לא משיב לי חיוך בחזרה ״מי את?״ הוא שואל בהרמת גבה ובקול אטום לגמרי. ״א-אני אליה ידידה של בן״ אני מנסה לאסוף את עצמי אבל אני לא יודעת מה נכנס בי. הוא לא מגיב פשוט נועץ בי מבט, עד שבן יוצא ״אבא! חזרת מוקדם״ הוא אומר. כשהוא רואה אותי ״לא הלכת?״ הוא שואל בהרמת גבה. ההבדל בינו לבין אבא שלו שהוא יותר מכיל ״מי זאת״ אבא שלו שואל כאילו הוא לא מאמין לי. ״זאת אליה ידידה שלי״ בן אומר ואבא שלו לא אומר כלום הוא פשוט עוקף אותי ונכנס לבית. המבוכה מכה בי ממש, אני מסתכלת על בן ״אני מצטער.. הוא בדרך כלל לא ככה עם אנשים אחרים״ אני מסתכלת עליו וממצמצת. ״זה זה בסדר״ אני אומרת והולכת לאוטו של אלין חברה טובה של אחותי.

אני שוכבת במיטה, כולי במחשבות על היום שעבר ועל איך שאבא של בן הסתכל עליי.. כאילו הוא מכיר אותי אבל בקטע לא טוב? אני לא מבינה. המחשבות שלי נודדות לקרב הקמח שעשינו במטבח, שבאתי למרוח לו קמח על הפנים והוא תפס אותי בידיים. פאק הידיים שלו, הן חזקות, עם וורידים והחולצה שהוא לבש שהבליטה אותן.. היינו כל כך קרובים לנשיקה. אני יכולה לדמיין את זה, לדמיין איך הוא ״אליה״ נועה קוראת לי מהדלת. סעמק! אפילו בדימיון שלי אני לא יכולה להשלים את הנשיקה הזאת ״אליה?״ נועה קוראת לי שוב. ״אה?״ אני מסתכלת עליה. ״אני צריכה עזרה״ אני מתיישבת ״מה קרה?״
נועה נכנסת לחדר שלי סוגרת את הדלת ומדליקה את האור. אני עוצמת את העניים שלי ״נועההה להזהיר פעם הבאה״ עד שהעיניים שלי מתרגלות לאור. ״תראי..״ נועה מתחילה לומר לי ״את יודעת מי זה אור״ היא משלימה ״ברור תמשיכי״ נועה ואור הם דבר שבא והולך בא והולך, הם אף פעם לא החשיבו את זה לרשמי אבל כולם יודעים מה קורה חוץ מהם. ״אז אני חושבת שאני צריכה להפסיק לדבר איתו״ היא מודה בפניי ״מה?״ אני שואלת. זה פתאומי, הם מושלמים ביחד, באמת. ״זה פתאומי״ אני ממשיכה.
״אני יודעת אליה! אבל אני כבר לא יכולה יותר. הוא לא סגור על עצמו״ היא אומרת לי מתוסכלת. ״קרה משהו שגרם לך להגיע לזה?״ אני שואלת, ״לא בדיוק.. פשוט כבר נמאס לי לרדוף״ היא אומרת ״ניסית לדבר איתו על זה?״ אני מחזירה ושואלת אותה. ״לא-״ היא באה להמשיך אבל קטעתי אותה ״אז תגידי לו! נועה, הוא קוסם?״ אני שואלת. ״מה מה זה קשור?״ היא לא מבינה ״תעני לי״
״לא אליה הוא לא קוסם״ היא מחזירה לי באי רצון. ״אז למה את חושבת שהוא יקרא לך את המחשבות?!״ אני כמעט צועקת עליה. היא לא מגיבה, היא הפכה לאדומה. אז אני לוקחת את הרגע הזה להמשיך. ״נועה, אם לא תגידי לו מה את חושבת הוא לא ידע! ככה פשוט ככה קל״ אני אומרת ״זה לא קל״ נועה כבר לא מסתכלת עליי. ״אני יודעת נועה, זה לא קל אבל אני מבטיחה לך שזה יהיה קל אחרי.״
היא מסתכלת עליי אובדת עצות. ״תנסי את זה. אם הוא לא רוצה את אותו הדבר אז זה כבר בעיה שלו״ היא מעכלת את מה שאמרתי לה ונותנת לי חיבוק. אני קופאת ״נועה?..״ היא בדרך כלל לא מחבקת אותי . ״קחי את הרגע ותהני ממנו״ היא אומרת ואני מחזירה לה חיבוק. ״נועה..״ היא מתנתקת ממני ומסתכלת עליי ״נכון בן?״ אני שואלת אותה והיא מחייכת, אז אני מספרת לה את כל מה שקרה היום והיא מחייכת אליי כמו סתומה. ״אווו הוא כל כך דלוק עלייך ואני עוד עדינה פה״ אני מבטלת אותה ״אוי נועה עזבי אותי.. אני לא הטעם שלו זה בטוח״ נועה מסתכלת עליי ״אליה תפסיקי.״
״להפסיק מה?״ אני שואלת, ״זה שאת לא רזה כמו אחרות לא אומר שאת לא הטעם שלו״ אני לא עונה לה ״אוקיי״ אני מחזירה לה. ״אליה..״
״נועה זה בסדר״ אני מחייכת אליה חיוך מאולץ. ״תקשיבי שאני מתה מעייפות״ נועה קולטת את הרמז הולכת ואומרת ״לילה טוב״
אני מחזירה לה ״לילה טוב״ ושהדלת נסגרת הדמעות שלי יוצאות.

בוקר, זה אחד מהבקרים שאני רוצה לקבור את עצמי במיטה ולא לצאת. אבל אני חייבת, אני מתלבשת מהר ומתאפרת. אמא שלי הכינה לי טוסט אבל אני שכחתי אותו בבית.. זה בסדר, ארוחה אחת לא תעשה כלום. הגעתי לבית ספר בלי אנרגיות, היה אפשר לראות את זה עליי מקילומטרים. אני רואה את כולם יושבים בשולחן ומדברים, לוקח לי זמן להחליט אם לברוח לשירותים או ללכת אליהם. בסוף הלכתי אליהם ״בוקר טוב״ אביה אומרת כולם גם אומרים. ״בוקר״ אני אומרת ומתיישבת ליד בן. המקומות בשולחן כבר ׳קבועים׳ ואני תמיד יושבת ליד בן. רק שעכשיו, נועם הצטרף. בן לוחש לי באוזן ״הכל טוב״ אני מסתכלת עליו ומנסה לחייך טיפה ״כן.״ שאני מורידה את המבט שלי ממנו הוא אומר לי ״את יכולה לשים עליי ראש אם את רוצה״ אני מסתכלת עליו ״זה בסדר״ הפעם החיוך שלי קצת יותר גדול. נשמע הצלצול וכולם קמו, חוץ מהילה ונועם. ״את מתכננת ללכת לשיעור?״ אני שואלת את הילה. היא מסתכלת על נועם והוא נותן לה מבט לא מוסבר, ״אני אשאר פה״ אני מסתכלת עלייה ואז על נועם ״אליה את באה?״ בן קורא לי ״לך אני שניה באה״ אני אומרת לו ״בטוחה?״
״כן אני בטוחה״ ובן הולך. ״אליה הכל טוב?״ הילה שואלת אבל אני מתעלמת ״נועם אפשר לדבר איתך?״ אני שואלת אבל זאת דרישה. ״בטח״ הוא אומר בביטחון מופרז. הלכנו רחוק מהילה ולפני שהוא יכול להשחיל מילה אני מתחילה. ״תראה. אני לא מכירה אותך אבל אני מכירה את הילה, הילה היא הבן אדם הכי מתוק שאתה יכול לפגוש. אם תשאל אותי היא יותר מידיי טובה בשבילך. אז אני כבר אומרת אם תהרוס לי אותה יהיה לך עסק איתי מובן?״ אני שואלת אותו. ״את רומזת שאני הורס אותה?״ נועם שואל אותי בהתרסה. ״אני אומרת, שבדרך כלל הילה לא הייתה בכלל חושבת על להבריז, במיוחד עם בן אדם שפגשה לפני שתי שניות״
״אני והילה מכירים-״ נועם מנסה להמשיך לדבר ״זה לא משנה. אני שמתי עליך עין נועם, ואני עכשיו מזהירה אותך. אם אתה תהרוס לי אותה אתה לא תבין מאיפה הכל נופל עליך. מובן?״ אני שואלת בגבות מורמות ״תקשיבי-״
״אני לא חושבת שהבנת אותי. שאלתי, מובן?״ עכשיו כבר לא נתתי לו שום מקום להסביר או לדבר. לוקח לו חצי דקה עד שהוא מתנשף ואומר ״מובן״
״יופי״ אני מחייכת אליו בציניות ומסתובבת לכיתה.