בזמן שהגעת

פרק 12

נקודת מבט אליה:
״אליה?״ הילה באה אליי בסוף היום, אני עוצרת ״כן?״ אני שואלת אותה. ״אני צריכה עזרה.. אבל בואי נדבר על זה במקום יותר פרטי״ הילה מסתכלת לצדדים, ורואה את כל האנשים שהולכים מסביבנו. ״בטח״ אני אומרת ״רוצה לבוא לבית שלי?״ אני ממשיכה. ״כן״ הילה יותר מידיי רוצה לדבר.. זה מוזר.
הגענו לבית שלי ונכנסנו לחדר. הילה ישר מתנפלת על המיטה שלי ״אליה״ אני מסתכלת עליה מחכה שהיא תמשיך. ״אל תשפטי אותי.. אני צריכה דעה כנה.״ הילה יותר מידיי רצינית. ״הילה.. הכל בסדר?״
״אני רוצה לאבד את הבטולין שלי עם נועם.״ הילה אומרת את זה במכה. ״מה?!״ אני שואלת כמעט צורחת ״תגידי לי את שפויה?״ אני באה אליה. ״אליה! אמרת שלא תשפטי!״ היא מתיישבת. ״הילה פליז תגידי לי שזאת מתיחה ואת סתם אומרת את זה״ אני מסתכלת עליה והיא לא עונה. ״את מכירה את הבן בפחות משבוע!״
הילה מסתכלת עליי ״אז לא?״ היא שואלת בכנות. ״את באמת שואלת! ״ אני מתיישבת ״הילה״ אני פונה אליה בטון יותר רגוע. ״תגידי , הוא מכריח אותך לעשות את זה״ כי אם כן אני אתלוש לו את הביצים ואתלה אותם בחדר. ״לא! מה פתאום!״ הילה ישר מגינה עליו. ״אליה אני לא יודעת מה יש לך ממנו אבל את חייבת להפסיק״ הילה פונה אליי ״ברצינות. את שופטת אותו סתם״
אני נושמת נשימה עמוקה, ״הילה, זה רק לטובתך.״ הילה נותנת לי מבט ״בסדר. אני אהיה יותר טובה איתו״ הילה נותנת לי את המיליון דולר חיוך ומחבקת אותי. ״רוצה לאכול?״ הילה שואלת אותי. ״אהה לא אני לא רעבה״ אני מחייכת אליה ״את בטוחה? לא אכלת בבוקר״ שיט.
״כן יש לי בחילות״ אני אומרת והיא עוזבת את הנושא, תודה לאל.
-
השעה חמש בערב בידיוק סיימתי פילאטיס, אני מוציאה את הטלפון שלי ורואה שיחה נכנסת מבן. לוקח לי איזה ארבע שניות להחליט אם לענות או לא. ״הלו?״ אני עונה לטלפון. ״אליה?״ בן שואל ״בן?״ אני שואלת חזרה והוא צוחק, מרוב שזה מוזר גם אני צוחקת. ״איפה את עכשיו?״ הוא שואל ״אה, אני בידיוק סיימתי פילאטיס, באתי להתקשר לאמא שלי שתבוא לקחת אותי אבל התקשרת״ אני אומרת מחייכת לטלפון, ״תשלחי לי כתובת אני בא.״ הוא החליט. ״לא לא בן הכל-״
״תשלחי כתובת אני כבר באוטו״ הוא אומר ומנתק, אני מחייכת לטלפון כמו דבילית וכמובן ששולחת לו את הכתובת.
אני בטלפון עד שאני שומעת ״אליה?״ אני מרימה את הראש ורואה את בן, אני מחייכת ונכנסת לאוטו. ״באמת לא היית צריך לעשות את זה״ אני אומרת לבן ״אבל רציתי״ הוא מפלרטט איתי? לא אליה דיי.
אנחנו ממשיכים בנסיעה והבטן שלי מחליטה להזכיר לי שלא אכלתי כלום היום, בקול נורא חזק. נורא חזק. ״את רעבה?״ בן שואל ״מה פתאום!״ בן מסתכל עליי ומרים גבה ״הבטן שלך אומרת לי אחרת״ אני משתנקת ובאמת חושבת על האפשרות לומר לו שהפלצתי.. אבל בן לוקח פנייה שניה לפני השכונה שלי ״מה אתה עושה?״ אני אומרת לו אבל הוא לא עונה. ״בן? אתה חוטף אותי?״ אני שואלת ברצינות והוא צוחק ״הכל טוב. תגידי את אוהבת פסטה או המבורגר?״ הוא שואל שהוא נוסע. ״אני אוהבת את הבית שלי״ אני משיבה לו. ״אליה. אני לא הולך להחזיר אותך בית עד שתאכלי״
פאק נו. בלית ברירה אני נושפת. ״פסטה״ נשמע לי עכשיו נורא טעים איזה פסטה טובה.
אנחנו מגיעים למקום ״ערב טוב, המנות זה רק למשלוח בגלל שיפוצים שאנחנו עושים״ אומרת המארחת בחיוך. לפני שאני עוד מספיקה להגיב ״הכל טוב, אנחנו יכולים להזמין כאן ולקחת?״ בן שואל. ״בטח מה תרצו להזמין?״
נתנו לה את ההזמנה, באתי לשלם והן פשוט שילם גם עליי. כשיצאנו עם ההזמנה ביידנו ״בן, יכלתי לשלם את זה לבד אתה יודע״ במיוחד שאין לי כוונה לאכול את זה. ״אני יודע״ הוא מסתכל עליי ומחייך. התיישבנו באוטו שלו ובן מוציא את האוכל. ״מה אתה עושה?״ אני שואלת ״איפה את עוד רוצה שנשב?״ הוא אומר ואני מסתכלת לשולחנות שבחוץ, חצי מהם מסריחים וחצי מהם תפוסים. ״הבנתי״ אני מחזירה אליו את המבט, בן מושיט לי את הקופסא עם הפסטה ופאק היא נראית מעולה. כאילו וואו. אבל יש לי כוח איפוק ״את אוכלת?״ בן שואל אותי עם פה חצי מלא מאוכל ״אמרתי לך שאני לא רעבה.. אני אוכל בבית״ בן מסתכל עליי, לוקח את המזלג שלי תוקע עליו מהפסטה שלי. ״והנה המטוס מגיעעע״
״אמאלה בן!״ אני אומרת ומכסה את הפרצוף שלי ״האם המטוס ינחת?״ הוא שואל עדיין מדבר בקול כאילו אני בת שלוש. ״המטוס כל כך קרובבב״ אני מורידה את הידיים מהפרצוף ופותחת את הפה ״והוא נחת!!״ אני לועסת ובולעת באי רצון ״פעם אחרונה בן״ אני אומרת לו. ״ראית? איך אהבת את המטוס״ אני מסתכלת עליו ״בטח״ אני אומרת בציניות. ״עכשיו תמשיכי כי את לא רוצה לראות את ההליקופטר שלי״ הוא אומר ומחייך. פאק איזה גומה יפה יש לו. אני לוקחת עוד ביס קטן ועוזבת את זה בצד.
אחרי חמש דקות בן עוד פעם ״שכחת את האוכל?״ סעמק. זה מתחיל לעלות לי על העצבים.. ״בן.. אני באמת לא רעבה״
בן מסתכל עליי במבט לא מאמין ״אליה לא לחרטט אותי״ מה? מה הוא רוצה. ״אני לא מחרטטת אותך״
״נכון זה הדבר הראשון שאכלת היום?״ פאק, אני עוד שניה מגלגלת עניים ״לא״
״אליה-״ בן ממשיך אבל אני קוטעת אותו. תקראו לזה עצבים אבל אני קוראת לזה תסכול. ״בן! אתה לא מבין מה אני עוברת בסדר? הכל טוב אני שולטת בזה״ אני אומרת ״אליה תקשיבי לי״ פה הדמעות כבר מתחילות לרדת.
״לא בן אתה תקשיב לי! אתה לא מבין עם מה אני מתמודדת-״
״אמא שלי התאבדה בגלל שהיא הייתה שמנה!״ בן צועק. אני קופאת, ״מ-מה?״ אני ממצמצת. ״אז תסלחי לי שאני לא רוצה שזה יקרה גם לך.״ הוא עוצר ואני קופאת. ״אז את מבינה אליה? זה לא שווה את זה.״ אני לא אומרת כלום, רק בוהה בו ובוכה ״זה לא שווה להרעיב את עצמך״ בן מושיט יד כדי לנגב לי את הדמעות. אני נכנעת למגע שלו. ״בן אני מצטערת״ בן מוריד את היד שלו מהפנים שלי וכבר קר לי יותר. ״את לא צריכה להתנצל בפניי״ בן אומר ואני מהנהנת כי אני מבינה.
אני צריכה להתנצל בפני עצמי, למרות שאני לא יודעת אם אני אוכל להפסיק..