בזמן שהגעת

פרק 14

נקודת מבט אליה:
אני מגיעה לבית מהבית ספר ורואה את אמא שלי. ״היי אימוש! כבר מעדכנת מישהו מגיע עוד מעט״ ובאה ללכת לחדר, ״מישהו?״ אמא שלי שואלת בהרמת גבות ומסתקרנת. ״כן״ אני אומרת מנסה למחוק את החיוך, ״הוא מיוחד?״ אמא שלי מנסה לשאול אותי אם הוא חבר שלי.. ״מיוחד? אמא לא״ אני ישר מסמיקה,הלוואי והוא היה מיוחד ״אווו ילדה יפה שלי!״ היא באה ומניחה ידיים על הלחיים שלי ״איך קוראים לו?״ פה אני כבר נכנעת ״קוראים לו בן״ אני אומרת עם חיוך ״הוא גם מביא לפה את אחותו הקטנה כי אין מי שישמור עליה״ אמא שלי ישר מחייכת ״אז אין לסגור את הדלת״
״אמא!״ אני כמעט צועקת ״אני צוחקת! יש לך מזל שאחותו הקטנה מגיעה״ היא אומרת ועוזבת לי את הפנים ״את יודעת שאם אני הייתי מתנשקת הייתי אומר לך כן?״
החיבור שלי ושל אמא שלי מיוחד, אני יכולה לספר לה הכל! בלי להרגיש חרטה ומכל סוג, בנוסף היא אשת העצות שלי. אולי אני עוזרת לכולם אבל היא חד משמעית עוזרת לי. ״אני יודעת אלוש. גם אם אחותו לא הייתה אני סומכת עלייך מספיק כדי שתסגרי את הדלת״ היא נותנת לי חיוך ״אבל עם אבא שלך זה שונה״ היא אומרת ״אבא לא פה עד הערב הכל טוב!״ הקשר ביני לבין אבא שלי גם טוב, לא כמו של אמא שלי ולי אבל הוא טוב.
״אייי איך את מתבגרת לי״ היא אומרת לי עם חיוך. ״הלכתי לחדר״
״תסדרי אותו!״ היא אומרת לי את המשפט הקבוע, רק שעכשיו אני באמת אסדר אותו.

אחרי שעה יש דפיקות בדלת אני ישר כמה ואחותי צוחקת על זה. ״סתמי״ אני לוחשת ״יש לך מזל שמאור אצל סבא וסבתא למה אז..״ הוא לא היה עוזב ״אני יודעת נועה״ אני אומרת לוקחת נשימה עמוקה ופותחת את הדלת. התגלמות היופי עומד מולי ואיתו אחותו היפה.בן מחזיק את אחותו בידיים, ובשביל לעצבן את בן אני ישר פונה לאחותו. ״תראו את היפה הזאת״ אני אומרת ונותנת לה נשיקה על הלחי ״היי״ בן פונה אליי. ״גם אתה בסדר״ אני אומרת ונותנת לו להיכנס. אמא שלי יוצאת מהמרפסת ״שלום אני קטיה״ היא מציגה את עצמה. היא נורא מאופקת ממה שחשבתי שהיא תהיה. ״היי אני בן״ הוא מחזיר. אמא מסתכלת על אחותו מאיה. ״ומי זאת המתוקה הזאת!״ היא מפנה את תשומת ליבה על מאיה ומאיה נהנת מכל רגע. ״זאת מאיה״ אני אומרת לאמא שלי, ״ואנחנו חייבים ללכת לעשות עבודה אימוש!״ היא מבינה את הרמז והולכת אבל לפני היא נותנת לי חיוך גדול מאוד. ״היי בן״ נועה פונה אליו, או שיט. ״ביי נועה״ אני אומרת במקומו. בן מסכן נתקע לסיטואציה ואני פשוט מושכת אותו לחדר שלי עם מאיה שמצחקקת לה. נכנסו לחדר שלי ושם מאיה מגלה את ערימת הצעצועים שהכנתי שם בשבילה. היא פשוט עוד שניה קפצה מהידיים של בן, למזלה הוא הניח אותה על המיטה והיא הייתה כבר בשלה עם הצעצועים. ״אז עבודה?״ אני אומרת לבן ״יש ברירה?״ הוא מנסה דרך להתחמק מזה ״הלוואי והיה בן, הלוואי.״

סיימנו את העבודה ומאיה. מאחורינו נוחרת, אנחנו בודקים שאין סיכוי שהיא תיפול יוצאים בשקט מהחדר שלי, אחותי בחדר שלה ואמא שלי הלכה לסידורים אז ישבנו במרפסת. ״העבודה הזאת הרגה אותי״ בן אומר מיואש שהוא מתיישב על הספה במרפסת, ״אני יודעת היא הייתה קשה אבל כשמבינים אותה זה זורם״ אני מחזירה לו. הוא פשוט מסתכל עליי ומחייך ״מה יש?״ הוא נראה כאילו פתאום הוא יצא מטרנס כזה ״כלום כלום״ בידיוק לפני שבאתי להמשיך את השיחה אחותי נועה נכנסת למרפסת.
״תראו מי פה! איפה אחותך? אין לכם עבודה לעשות?״
״נועה תרגעי כבר סיימנו ואחותו ישנה״ היא מסתכלת עליי ומחייכת. היא מתיישבת ומתחילה לגלגל לה סיגרייה כשהיא מסיימת היא באה לבן ״רוצה?״ בן מסכן האדים ואני מזה התעצבנתי עליה ״נועה!״
״זה בסדר, אני לא מעשן״ גם אני וגם אחותי הסתכלנו עליו בהלם, ״מה? אמרתי משהו לא בסדר״ אני מחייכת אליו ״בכלל לא.״  בן הסתכל עליי ואני עליו לכמה רגעים עד שאחותי דפקה וואחד שיעול . הסתכלתי עליה והיא כיסתה את הפה שלה ואמרה ״סליחה״ אני צוחקת לה בפרצוף ״מה יש?״ היא שואלת ״כלום כלום״ אני מסתכלת על בן ״טוב אנחנו נלך לחדר.. לבדוק מה עם מאיה״ בן קם והולך אחריי ״תודה על ההצלה הזאת״ הוא לוחש לי וכשאני מסתובבת אליו הפרצופים שלנו במרחק כל כך קטן עד שאני לוקחת צעד אחורה ״בכיף״ אני אומרת עם חיוך וממשיכה לחדר שלי. כשאני פותחת את החדר אני רואה את המלאך ישן שם ומתיישבת לידה, בן עוד עומד ליד הדלת ונשען על המשקוף. ״אנחנו חייבים ללכת״ אני מסתובבת אליו ״זה בגלל שמאיה ישנה?״ אני שואל, אבל הלב שלי רוצה שהוא ישאר . ישאר לכל הזמן. ״כן״ אני מחייכת אליו ״ברור תן לי לעזור לך איתה״ אני אומרת ומרימה אותה, מאיה אפילו לא מתעוררת.
אני ובן עכשיו ליד האוטו שלו אני מושיבה את מאיה באוטו ולפני שהוא נכנס ״איך באמת יש לך רישיון?״ אני לא יודעת איך נזכרתי בזה אבל אולי פשוט רציתי להמשיך להיות בחברתו. בן נראה שהוא קופא לשניה אבל בזריזות מתנער מזה, ״אמרתי לך, נולדתי בשנה 2007״ אני רואה שהוא מתחמק, נותר לו קמט קטן בין הגבות. ״אתה מתחמק״ אני אומרת ומשלבת את היידים. בן מסתכל עליי ״אנחנו באמת צריכים ללכת״ בן אומר ומתחיל להכנס לאוטו. אני בלי לחשוב פעמיים נכנסת איתו, ״מה את עושה״ בן מרים גבה ״נוסעת איתך כדי שתוכל לספר לי״
״מאיה ישנה, זה יעיר אותה״
״מאיה ישנה כמו טנק, אני בטוחה שגם אם אני אצרח היא לא תתעורר״ אני אומרת בחיוך, כשהוא מתניע את האוטו אני בכלל שמחה. הנסיעה מתחילה בשקט אבל אני שוברת אותה, ״נו?״
״נו מה?״ כן עושה את עצמו כאילו הוא שכח, ״אויש נו בן״ אני אומרת וכמעט מגלגלת עינים. הוא נושם עמוק ומסתכל עליי לשניה ומחזיר את העניים לכביש. ״את יודעת שאמא שלי התאבדה לפני שנה״ הוא אומר ולא מוריד את העניים מהכביש, אני מקבלת צמרמורת אבל לא מגיבה. ״זה קרה שהייתי בכיתה..״
״ט?״ אני מנסה להשלים אותו ״ כיתה י״ אני מרימה גבות בהפתעה. ״באנו לפה בגלל העבודה של אבא שלי אבל גם בגלל שהבית ספר שלי לא קיבל אותי בחזרה״ הוא מתנשם ״אני פרשתי מהלימודים ישר אחרי,  בית הספר שלי לא דיווח על זה וכשהוא כן זה היה מאוחר מידיי.. חוץ מהלימודים הייתי מושקע מידיי בלהוציא רישיון והנה אנחנו״ הוא עדיין לא מסתכל עליי ואני מדחף מידיי שאני לא יודעת מאיפה הוא בא שמתי יד על היד שלו שהחזיקה את המוט הילוכים. הוא הסתכל על הידיים שלנו אבל לא נרתע, ״זה בסדר בן״
מה?״
״אני אומרת שזה בסדר, אני לא שופטת אותך. להפך״ הוא מסתכל עליי מחזיר את הראש לכביש. בהמשך הנסיעה היד שלי לא יורדת משלו, עד שהגענו לבית שלו והורדתי את היד. ״חכי פה אני אחזיר אותך לבית״ הוא אומר ויוצא מהרכב, אני יוצאת אחריו ״הכל טוב, אני אלך ברגל״ הוא עוצר, מאיה עדיין בידים שלו ״לא.״ הוא אומר לי בנימה החלטית ״סליחה?״ אני שואלת ״אמרתי שלא. אני אחזיר אותך לבית״ אני מסתכלת עליו וממצמצת. ״בן הכל בסדר?״ בלי לומר כלום הוא פשוט נכנס בחזרה לבית שלו עם מאיה ואני שם עומדת המומה.