בזמן שהגעת

פרק 28

נקודת מבט בן:
אני לבד בבית, מעוצבן נורא. אני מנסה להבין למה שהיא תסתיר את זה מאבא שלה? מי ישמע מי אני כבר שהיא תסתיר את זה מאבא שלה? סעמק. אני מנסה לצפות בטלוויזיה ולא מצליח.. לאט לאט העניין שלי נעצמות מעצמן.
אני מתעורר מהשעון המעורר שלי ורואה שהשעה שבע, אני מתארגן ויוצא לבית ספר. היום יום שישי אז אני מקווה שהיום יעבור מהר.
בדרך אני עובר ליד הבית של אליה, אני כל כך קרוב לבוא לבית שלה ולקחת אותה ולומר לה שיצאתי אידיוט. כי זה מה שאני, אידיוט. אידיוט גמור, אולי לה קצת יותר קשה לספר עלינו לאבא שלה.
אני מגיע לבית ספר וישר רואה את הילה. ״היי!״ הילה באה אליי, ״היי״ אני אומר ואפשר לראות שהטון שלי פחות ׳עליז׳ נגיד את זה ככה. ״מה יש?״ הילה שואלת ״כלום״ אני אומר והיא כנראה מבינה את הרמז אז היא לא שואלת. אנחנו עוברים ליד אוראל ותומר והם מצטרפים אלינו.
הם בשיחה משלהם ואני עם עצמי, הם לא שואלים כלום כי בדרך כלל אני לא מתערב בשיחות שפחות בא לי להתערב בהם. עובר איזה עשרים דקות ואליה עדיין לא באה, זה מוזר... בדרך כלל היא הראשונה בבית ספר. היא כנראה האלוהים שלי ששומע את הבקשות שלי כי היא מופיעה תוך שניה ליד השולחן שישבנו בו. רק שהפעם היא ממש עוברת מהשולחן וממשיכה לכיתה. אני רואה שהיא עם אוזניות אבל בשניה שהיא שומעת את אוראל צועקת ״אליה!״ היא נעצרת. היא מסתובבת אלינו ומורידה אוזניה אחת, אני רואה בעניים שלה את העייפות. פאק. ״אה?״ היא אומרת ומרימה את הגבות ״בואי שבי איתנו״ אוראל ממשיכה לומר. ״שתי שניות תנו לי רק לשים את התיק בכיתה״ היא אומרת ונותנת חיוך מאולץ. ״אוקיי״ אוראל אומרת ומחייכת ושניה אחרי שאליה הולכת ויוצאת מטווח השמיעה ״מה עשית לה?״ היא פונה אליי עם הקול הכי קר שיש. ״סליחה?״
״תפנה את הסליחה הזאת אליה, מה עשית לה״ הילה באה ומגוננת. ״לא משהו שאמור לעניין אתכן, אם אחיה לא שיתפה אז אני לא אשתף״ אוראל מסתכלת עליי במבט רציני אבל עוזבת מייד את הנושא כי בידיוק אליה באה. היא מתיישבת ליידי וסוף סוף אני מרגיש יותר טוב, ״בוקר טוב״ אני לוחש לה ״בוקר״ היא אומרת ומחזירה את תשומת הלב שלה לשיחה. אאוץ, אבל זה מגיע לי.
נקודת מבט אליה:
אני לא רציתי בכלל להגיע היום אבל אמא שלי הכריחה אותי, אני עדיין בכסאח עם אבא שלי וזה ממש מציק לי. סיפרתי לאמא שלי את הסיפור והיא אמרה שהיא תטפל בזה, אני לא בטוחה.
היום עובר איטי נורא, כל דקה מרגישה כמו שעה וכל שעה כמו נצח. חוץ מהמילים ׳בוקר׳ לא דיברתי יותר עם בן. הוא יושב ליידי בשיעורים וזה מה שגורם ליום הזה להיות יותר קשוח. אני מבינה למה הוא נפגע אבל מעצבן אותי שהוא לא מבין את הצד שלי! אני אמרתי לו כבר שלי אישית קשוח לספר לאבא שלי, מנטלית אני לא יכולה. אני רואה שגם לבן קשה, אבל אין שום ניסיון מהצד שלי או מהצד שלו. אוף, בשניה שאני נותנת למגננות שלי לרדת זה פשוט מכה בי בפרצוף.
-
סוף סוף נגמר היום, למרות שהוא היה קצר הוא היה אחד מהארוכים שהיו לי. ישר שאני מגיעה לבית אני מחליפה בגדים ומתחילה לנקות. כל יום שישי אני מנקה את השירותים אז הפעם שמתי אוזניות ונתקעתי שם איזה שעה וחצי (בדרך כלל לוקח לי 20 דקות). אני עוברת ליד אבא שלי אבל אני לא אומרת מילה. לא רק שהוא סכסך ביני לבין בן הוא גם ממש הביך אותי. אני מנקה על טורבו, בחיים שלי לא ניקיתי ככה. כל מה שראיתי מבולגן עשיתי ונתתי לאמא שלי לנוח ואני לא בן אדם כזה שמנקה הרבה. מגיע השעה ארבע ואני נרדמת.
אני מתעוררת בשעה 18:00 עם אמא שלי שאומרת ״אליוש את צריכה לקום השעה שש, אירגנתי במקומך את השולחן בגלל שממש עזרת לי היום״ היא נותנת לי נשיקה על המצח ויוצאת מהחדר. אני מתמתחת וקמה מהמיטה, אני נכנסת להתקלח ונותנת למים לשטוף ממני את כל הדאגות. אני יוצאת אחרי חצי שעה, ומתחילה להתארגן, תמיד אני מתארגנת לפני שבת גם אם לא באים אורחים. לי אישית זה נותן תחושה נורא טובה. האוכל מתחמם לו על הפלטה והבית מתמלא בריח המשגע של הדגים של שישי. אבא שלי יושב במרפסת עם אמא שלי, אח שלי משחק בפלייסטיישן שלו ואחותי בחדר. כמו תמיד.
אני שומעת דפיקות? הדפיקות על הדלת חוזרות על עצמן. אולי אחורים לבוא אורחים? אוקיי. אני קמה לאט מהספה ומתקדמת לדלת. אני פותחת את הדלת ומולי עומד בן מחזיק זר פרחים ולבוש במכופתרת לבנה וג׳ינס שחור. הוא מחייך אליי, ״שבת שלום חברה שלי״ אני מופתעת אבל החיוך עדיין לא יורד לי מהפנים ״שבת שלום חבר שלי״ אני אומרת בחיוך. ״יש לך חבר ?!״ אני שומעת את אח שלי צועק מאחוריי. אני שמה יד על הפנים ואני שומעת את בן מגחך ״מי הסכים לך בידיוק?״ הוא אומר ותוך שניה עומד ליידי. אח שלי בן 11 קטן ממני בחמש שנים ״מי שאל אותך?״ אני אומרת. אבל הוא לא מסתכל עליי, ״איך קוראים לך?״ אח שלי שואל עם מבט ׳מפחיד׳. ״בן״ בן עונה לו. ״ומה הכוונות שלך-״
״בן! הגעת!״ אמא שלי אומרת מאחוריי, ״ידעת מזה?״ אני שואלת אותה ״ברור, עכשיו למה אתם מחזיקים אותו ככה בדלת? בוא תכנס״ אמא שלי אומרת ומכניסה אותו לבית. בן מביא לי את הפרחים ואני כנראה יותר אדומה עכשיו במיוחד עם הסומק העז שיש לי על הלחיים. ״תודה״ אני אומרת ומחייכת. ״מה זה כל הדיבורים האלה?״ נועה יוצאת ונעצרת במקום. ״היי״ היא אומרת לבן ופשוט חוזרת לחדר שלה.  ״תכננתם את זה בלעדיי?״ אני שואלת את בן ואת אמא שלי ״כן״ הם עונים ביחד ואני מחייכת. אבא שלי יוצא מהמרפסת ושהוא רואה את בן יורד לו החיוך ״ניסים, בוא תגיד שלום לבן״ אמא שלי אומרת לאבא שלי. אבא שלי נושם עמוק ומושיט לו את היד
״שלום״
״שלום״ אבא שלי וגם אומרים אחד לשני, ״בוא, אני צריך לדבר איתך במרפסת״ אבא שלי אומר לבן ואני מעבירה מבט לחוץ לאמא שלי והיא מהנהנת. אני דופקת חיוך מאולץ והם נכנסים למרפסת לדבר. ״בואי אני אעזור לך עם הפרחים״
״אמא מה קורה פה?״ אני ישר שואלת את אמא שלי. ״כן בידיוק! ממתי יש לך חבר?״ אח שלי שואל מהצד ״מאור, יש לי חבר. זהו.״ אני אומרת ומעבירה מבט לאמא שלי ״אמרתי לך שאני אטפל בזה״ אמא שלי אומרת
״ככה לטפל בזה?! אמא, אבא מגונן. ממש אבל״ אני אומרת בדאגה ומסתכלת על המרפסת. ״הכל בסדר יפה שלי״ אמא שלי אומרת ״בואי נכין סלטים״ אני עדיין מסתכלת על המרפסת ומהנהנת ומפנה את המבט שלי.