בזמן שהגעת

פרק 11

נקודת מבט בן:
כולנו יושבים בהפסקה של הבוקר, יותר נכון כולנו חוץ מהילה ונועם. אני רואה את אליה מהרהרת על משהו, עוד לפני שאני שואל אותה מה קרה היא מדברת. ״מה אתם חושבים על נועם?״ היא שואלת את הקבוצה וכולם השתתקו. תומר מתחיל לדבר ״לא יודע.. בקושי דיברנו״ עילאי מסכים איתו והבנות אומרות שהוא נראה חמוד. אני לא מסכים איתן הוא נראה לי מוזר, משהו לא מסתדר לי איתו. ״מה את חושבת עליו?״ אוראל שואלת אותה, ״הוא נראה לי מוזר, משהו לא מסתדר לי איתו אני אומרת לכן בנות״ אוראל מהנהנת וחושבת על מה שאליה אמרה. עילאי מתחיל לדבר על משהו אחר אבל אני לוחש לאליה ״אני גם חושב כמוך״ היא מסתכלת עליי ״כן?״
״כן. פשוט משהו לא מסתדר לי איתו״ היא מהנהנת. ״בנוסף תגידי איפה הטוסט שלך?״ אני שואל אותה ״מ-מה?״ היא מסתכלת עלי וממצמצת. ״אני תכננתי על החצי שאת נותנת לי בדרך כלל״ אני אומר. אני רואה שההקלה שוטפת אותה ״אה. שכחתי אותו בבית״ משהו נשמע לי פה מוזר.. ״בטוחה?״ אני שואל. היא מסתכלת על כל מקום חוץ עליי ״כן.״ פתאום כל המצב רוח שלה ירד. והיא שמה על המשענת את הראש שלה. ״אליה את בסדר?״ אנה שאלה אותה. ״אה? בטח אני בסדר״ היא חייכה אליה אבל אנה לא קנתה את זה והסתכלה עליי. אני פשוט הרמתי כתפיים. נשמע הצלצול וכולם הלכו לכיתה. ״תלך אני שניה באה״ אליה אמרה לי. נעצרתי ״בן?״
״מה?״ שאלתי. ״הכל טוב. אני פשוט צריכה זמן לעצמי״ אליה אמרה לי, הסתכלתי עליה מנסה להבין מה קורה. ״רוצה שוקולד?״ שאלתי, מנסה לגרום לה להרגיש טוב יותר. ״זה בסדר״ היא אומרת ומחייכת. יותר נכון מזייפת חיוך, ״הפסד שלך״ אני אומר בציניות וגורם לה להעלות חיוך על הפנים והולך. יש מצב שזה תחושת בטן גרועה אבל מרגיש לי שהיא לא שחכה את הטוסט שלה בבית.

אמצע היום אני הולך בבית ספר והילה ניגשת אליי. ״אתה יודע איפה אליה?״ היא שואלת, תאמת שלא. היא נכנסה בסוף לשיעור אבל התחמקה ממני תוך שניה. ״לא.. למה?״ אני שואל. הילה מסכלת אליי ״תראה אני צריכה את העזרה שלה פשוט״ היא אומרת. אני מרים כתפיים ״אני יכול לנסות לעזור לך״ היא מבטלת אותי בנדנוד של הראש ״לא זה בסדר אני פשוט אחפש אותה...״ היא אמרה והלכה. זה, מוזר. אני ממשיך ללכת עד שאני רואה את אליה . היא עוד פעם מתחמקת ממני, ״אליה?״ אני שואל בהרמת גבה. היא מסתכלת עליי ״בן!״ היא אומרת ספק רוצה לראות אותי ספק רוצה לברוח. ״אליה הכל בסדר? קרה משהו אתמול שיצאת?״ אני מסתכל עליה והיא ממצמצת. ״בן אני צריכה..״
״אליה.״ הקול שלי יותר תקיף, ״בן?״ היא מחזירה לי.
״אליה! את חושבת שאם אני אקח מחט ואדקור אותך את תתפוצצי?״ עדן צעק מרחוק וצחק עם החברים שלו. אני ראיתי אדום בעניים ״בן!״ אליה צעקה מאחוריי. אני תופס את עדן ומצמיד אותו לרצפה ״חתיכת חרא, אני לא חושב שלמדת מפעם קודמת״ עדן יותר מפוחד אבל מחזיר לי בבוקס לפנים. ״פאק!״ אליה צועקת, אני רואה שיש מסביבנו מעגל.
אני בא להחטיף לו אחת אבל אז ״בן.״ אני מרגיש את היד של אליה על הכתפיים שלי מושכת אותי בעדינות. ״בוא״ היא אומרת בקול עדין. ״תקשיב לדובי הזה מזדיין״ פה כבר לא משנה מי מסביבי. ״בן זונה״ אני צורח וחונק אותו. ״בן! בן לא!״ אליה מנסה למשוך אותי, אני רואה את עדן משתנק. בכיין אני משאיר לו מספיק מקום בשביל אוויר, אני משחרר אותו בתנופה. ״שלא תעז לדבר עליה ככה שוב!״ אני צועק לוקח את היד של אליה והולך.
״בן?״ אליה צוחקת, ״אתה מחזיק לי את היד״ אני קולט מה עשיתי. יושב על הספסל, איך תמיד שמדברים עליה כל הפיוזים שלי עולים? ואיך דווקא שהיא ליידי הם נרגעים? אני מנסה לנשום עמוק ״בן הכל טוב?״ אליה שואלת אותי, אני מסכל עליה ״סליחה״ אני אומר ושומט את הראש שלי למטה. ״על מה? על זה שהרבצת לבן אדם שאני הכי שונאת?״ אליה צוחקת ״בן. אתה שומע את עצמך?״ היא עוצרת ואני מסכל עליה מחכה שהיא תמשיך. ״אני לא חושבת שיש לי אפילו משהו לומר בעניין הזה בן.״ היא אומרת ומחייכת. אני נרגע טיפה ושומע מרחוק ״אני לא מאמין שעוד פעם פספסתי את זה!״ עילאי צועק ומגיע אלינו ״בן! פעם הבאה תודיע לפני שאתה מחרע לו את הפרצוף מובן?״ עילאי אומר בהגזמת יתר כמו שהוא יודע ואליה צוחקת את הצחוק המלאכי שלה. אני חושב שאני שומע את הצחוק שלה כל דבר אחר בעולם נעלם. אני מסתכל עלייה צוחקת ואני מבין דבר נורא חשוב.
אליה היא לא עוד סתם ידידה. היא יותר.