בזמן שהגעת

פרק 26

נקודת מבט: אליה
עבר יום מאז שכולם יודעים שאני ובן ביחד, איזה מוזר זה נכון? אני, אליה פרידמן יוצאת עם מישהו. יותר נכון בזוגיות?
אני לא יודעת זה מסובך לי, אני שוכבת במיטה ופשוט מסתכלת על התקרה. כל החדר חשוך , באוזניות אני שומעת את הפלייליסט האהוב עליי ואני פשוט בוהה בתקרה, פה כל המחשבות שלי צצות לי בראש. זה אמור להיות מקום שקט אבל הוא לא.
המחשבות שלי נעות בין בן לבין נועם ואילה לבין הנראות שלי לבין ה-
נשמע צלצול בטלפון שלי, זה בן. אני מסתכלת על הטלפון לכמה שניות ועונה לו, ״הלו״ הקול שלי נשמע קצת צרוד כי אני כבר שעה מסתכלת על התקרה. ״הערתי אותך?״ בן שואל בדאגה ״לא לא״ אני אומרת ומשתעלת טיפה ״קרה משהו?״ אני שואלת וחוזרת לשים את הראש שלי על הכרית. ״רציתי לשמוע אותך תאמת״ פאק הבן אדם הזה. אני לא יכולה יותר, הוא המקום השקט שלי. איתו נעלמים לי כל התחושות הרעות שיש. ״כן? מה עוד?״ אני אומרת עם חיוך ומתהפכת על הבטן. ״רוצה לסחוט ממני מחמאות?״ בן שואל ואני בטוחה שדרך הטלפון הוא מחייך עכשיו ״אולי״ אני מחזירה לו באותו טון. ״אני יותר חושב על הנשיקה הזאת שהייתה אמורה לקרות בבית ספר אם לא היו מפריעים לנו״ הקול של בן יורד באוקטבה ופתאום חם לי. ״אז אתה חושב עליי?״ אני מחזירה לו באותו טון, ״תמיד״ הוא משיב לי. פאק, השיחה שקטה לכמה שניות בודדות והלב שלי לא שקט. מרגיש לי כאילו הוא הולך לצאת לי מהחזה עכשיו. ״אין לך מילים?״ בן שואל ומגחך ואני כמו סתומה מנענעת את הראש למרות שאנחנו בשיחת טלפון והוא לא רואה אותי. ״אני אקח את זה כלא״ הוא אומר ומתחיל לצחוק, פאק איזה צחוק משגע.
״רוצה לבוא אליי? יש לי בית ריק״
אוי פאק, אני לא מוכנה ל.... זה. בן כנראה שם לב ששתקתי פתאום ״לא לא לזה התכוונתי״ הוא אמר ומגחך בלחץ ״התכוונתי שאם בא לך שנבלה בפרטיות״ הוא אומר וישר מתקן את עצמו ״דיבורים! דיבורים אליה!״ הוא אומר בלחץ ואני צוחקת ״בן אני הבנתי למה התכוונת״ אני ממשיכה וצוחקת. ״אני מבינה אותך בן״ אני מרגיעה אותו. ״ואני יכולה לבוא אלייך תן לי כמה דקות ואני אצלך״
״לא צריך אני לוקח אותך, תהיי מוכנה בשש למטה״ הוא אומר ובזה מנתק.
למה הוא החליט כמה זמן יש לי?
ולמה זה מושך אותי ממש?
-
בשש אני למטה והוא שם. אני נכנסת למכונית ״אתה יודע ,לקבוע זמן לאישה זה נורא לא מכובד״ אני אומרת בחיוך ״והנה את פה״ הוא מחזיר באותו חיוך שובה הלב שלו. אני מחייכת אליו בחזרה והוא מתחיל לנסוע.
הנסיעה נגמרה אנחנו יוצאים מהאוטו שלו והוא פותח לי את הדלת לבית שלו. ״ג׳נטלמן״ אני ממלמלת ״אוי אפילו לא ראית כלום״ הוא אומר בחיוך.
הנה אנחנו בבית שלו, בבית הריק עומדים אחד מול השני בשקט מביך.
אזעקת צבע אדום מתחילה ״פאק!״
״בואי״ בן אומר לי ורץ לממד ואני אחריו, עוד לפני שהגעתי לממד נשמע פיצוץ. סעמק, אני מתחילה להתנשם ממש מהר. לא לא פליז לא.
הטלפון מתחיל להתמלא בהודעות של ׳היה צבע אדום׳ אבל זה מעניין לי את התחת. שיט אני לא מצליחה להשתלט על הנשימה שלי ״אליה? אליה?״ אני רואה את בן מדבר אליי אבל הקול שלו מעומעם.
״בן .. אנ אני״ אני נושמת ״פאק״
״אליה זה בסדר״ בן אומר ומתיישב ליידי. אני שומעת את דפיקות הלב שלי יותר מידיי חזק ואני עדיין לא משתלטת על הנשימה שלי.
אני מתחילה לבכות בלי רצון ״בן אני לא מצליחה לנשום״ אני מסתכלת עליו חסרת אונים.
נקודת מבט בן :
״בן אני לא מצליחה לנשום״ אני רואה את אליה מסתכלת עליי במבט חסר אונים. ״אליה זה בסדר אני פה איתך״ היא מתחילה למצמץ ואני מנסה להזכר או להבין מה אני אמור לעשות. בלי שליטה אני פשוט מחבק אותה, אני חושב שלא צריך להיות מגע עם מישהו כשהוא בהתקף חרדה אבל אליה לא מתנגדת. ״ששששש זה בסדר״ אני ממלמל לתוך השיער שלה כשאני מלטף את ידה. היא רועדת לי בין הידיים אבל אני יכול להרגיש שהיא לאט לאט נרגעת.
אחרי שלוש דקות אליה מתנתקת מהחיבוק ומסתכלת עליי. העיניים שלה נפוחות והיא מושכת באף שלה, ״סליחה״ היא אומרת ״אין לך על מה להצטער, זה נורא מובן״ אני מנחם אותה ״בדרך כלל זה לא קורה לי אבל אני לא יודעת מה קרה עכשיו״ היא אומרת ולפני שאני משחיל מילה אמא שלה מתקשרת אליה ״אמא הכל טוב?״ אליה מודאגת ותוך שניה היא נרגעת אני משער מזה שהכל בסדר ״גם אני״ היא אומרת ״אני גם אוהבת אותך, ביוש״ היא אומרת ומנתקת, ״אולי תתקשר לאבא שלך?״ היא מציעה לי ״לא צריך הוא בכלל לא פה הוא בתל אביב״
״עם מאיה?״ היא שואלת ״כן, הוא אמר שיקח אותה איתו שיהיה לי קצת מנוחה״ אני אומר והיא מחייכת ״אוקיי״
״את בסדר אליה?״ אני שואל מודאג, פאק איך היא הבהילה אותי. ״כן״ היא אומרת ומחייכת אבל אף אחד מאיתנו לא עושה תזוזה קטנה אנחנו שם ומסתכלים אחד על השניה. ״רוצה ללכת לסלון לצפות בסרט?״
״בטח״ היא אומרת ומתרוממת מהרצפה ואנחנו הולכים לסלון. אנחנו מתיישבים בספה אחד ליד השניה. ״אז.. איזה סרט את רוצה לשים?״ אני מדבר בלחץ, בדרך כלל אני לא כזה אבל היא משנה לי את כל המערכת. ״אני זורמת״ היא אומרת ומרימה את הכתפיים שלה. ״תני ז׳אנר״ אני מנסה לזרוק את החכה ״אפשר רומנטיקה״ היא אומרת ״רומנטיקה?״
״יש לך בעיה עם רומנטיקה בן?״ היא שואלת אותי ומרימה את הגבות. ״בכלל לא, לא שזה איתך״ אני מחזיר באותה נימה והיא מחייכת.
בסוף שמנו איזה סרט דביק ורומנטי שנראה שאפילו היא לא מתחברת אבל היא לא תעז לומר את זה. ״תגידי את זה״
״להגיד מה?״ היא מחזירה לי את אותה השאלה ״בשניה שתגידי שהסרט הזה גרוע נחליף והסבל יעלם״ אני אומר. היא נושכת את השפה שלה כשהיא חושבת, פאק שלא תעשה את זה. ״מממממ לא״
אני נאנח בתסכול. היא מסתובבת ויושבת עם הפנים אליי. ״מה בן? אתה לא אוהב שאומרים לך אוי אהוב שלי! מה אני אעשה בלעדייך?!״ היא אומרת ועושה את כל האקט הזה עם יד על המצח ומוגזם ממש ״ואת מאה אחוז אוהבת את היחידה שלי! בלעדייך אני לא יכול לחיות!״ אני מחכה את הבחור בסרט.
״אוי אהוב שלי!״
״אוי אהובה שלי!״
השתרר בייננו שקט, היה אפשר לשמוע רק את הסרט מתנגן. אליה ואני מסתכלים אחד על השניה ותוך רגע אנחנו מתנשקים. על ההתחלה אנחנו בטירוף עם הנשיקה, אליה מתקרבת יותר אליי בשביל יותר נוחות וכך גם אני. היידים של אליה מתחילות לטייל לי בשיער ואני עוד שניה מאבד את זה, אני מחזיק אותה בלחי ומקרב אותה יותר אליי.
אנחה יוצאת מבין שפתיה ואני לא עוצר, פאק הקול שהיא מייצרת. אני מקרב אותה דרך המותניים והיא עולה לי ממש על הברכיים ככה שאני צריך להרים את הראש בשבילה. הנשיקה לא מפסיקה עד שהיא ואני צריכים אוויר לנשימה. ״אליה״ אני כמעט מתנשף את השם שלה. ״בן״ גם אליה מתנשפת. אנחנו לא מנתקים את המבט אחד מהשניה. אליה נראית כאילו היא חזרה למציאות ״שניה אני ארד אני בטח כבדה״ לפני שהיא יורדת אני ישר מחזיר אותה ״את לא. אני נהנה שאת ככה עליי״ אני אומר ונותן לה לחיצה קטנה במותניים. היא מביאה לי חיוך מאולץ טיפה אבל בכל זאת יורדת וממשיכה לצפות בסרט ״אני לא נושך את יודעת״
אני אומר והיא מגחכת ומתקרבת אליי. אני מושך אותה יותר קרוב ואנחנו מתכרבלים ורואים את הסרט הדביק הזה.
מתי אני אצליח להראות לך איך אני רואה אותך, לא איך את רואה את עצמך?