נקודת מבט בן
״אני לא מאמין לך!״ המנהל אומר כשהוא זז מצד לצד ״אתה יודע שאנחנו הסיכוי היחיד שלך לתעודת בגרות נכון? וככה אתה מכה ילד?!״ המנהל צורח עליי ״אני לא הבעיה פה. הבעיה היחידה זה נועם! איך הרשיתם לילד כזה להיות בבית ספר?״
אני שואל את המנהל בחזרה. המילים ששמעתי אותו אומר לאליה מעלים לי את העצבים מחדש, זה קשוח. אני נושם נשימה עמוקה ״למה לא מעיפים את הילד הזה?״ אני שואל ״זה מסובך״
״מה מסובך בידיוק?״ לא לחרטט אותי כי מסובך זה לא. אבל אני מבין מהר מאוד ״זה בגלל הקשרים של אבא שלו?״ פה המנהל כבר מתחיל להתעצבן. ״זה לא הבעיה שלך! עוף לי מהמשרד אני מקווה שזאת הפעם האחרונה״ הוא אומר ומפנה לי את הגב, אני לוקח את ההזדמנות ויוצא משם.
אני מחפש את אליה בבית ספר ולא מוצא אותה, אני רק מוצא את אביה. ״ראית את אליה?״ אני שואל בתוקפנות, ״מה קורה אביה? איך את אביה? יותר קל להתחיל שיחה ככה״ אביה מחזירה לי בציניות. אני לוקח נשימה עמוקה ונרגע. ״מה קורה אביה?״ אני שואל בטון יותר רגוע ״היה טוב עד שפנית אליי. ולא, לא ראיתי אותה״ אביה מחזירה לי. ״את בטוחה?״
״האם אני בטוחה שלא ראיתי את חברה שלי? כן.״
אביה מחזירה לי ופשוט הולכת, אחלה. אני ממשיך וממשיך לחפש את אליה.
נקודת מבט אליה:
אני מול השירותים, הבכי שלי לא מפסיק לרדת. אני רואה את הקיא שלי בשירותים ורק שונאת את עצמי יותר. בחיים שלי לא הקאתי בכוונה, בחיים שלי. אבל הדבר היחיד שעבר לי בעניים באותו רגע זה המבט שלו, והדבר היחידי ששמעתי זה את העלבונות שלו. שיט. אני נרגעת בשירותים ורק אז אני מורידה את המים ויוצאת מהתא. אני בודקת שהעיניים שלי לא נפוחות ומסדרת את האיפור. אני עושה חיוך מאולץ למראה כדי לנסות להסתיר את מה שקרה הרגע, אני שוטפת את הפה ולוקחת מסטיק. אני יוצאת מהשירותים ״אליה.״ נבהלתי והסתכלתי אחורה אל בן. ״בן! הבהלת אותי״ אני מזייפת צחוק ״איך היה אצל המנהל?״ אני שואלת. הוא מסתכל עליי מודאג, אין סיכוי שהוא יודע מה קרה.. אין שום סימן לזה. ״הלך גרוע?״ אני שואלת מנסה לגרום לו לדבר, אבל הוא לא עושה כלום. הוא לא זז או מדבר. ״קשוח שאתה לא מדבר בשיחה הזאת״ אני מנסה להקליל את הסיטואציה. ״מה עשית שם?״ הוא שואל. ״בשירותים?״ אני מחזירה לו בשאלה, ״כן.״
״תראה קצת לא בא לי להכנס לפרטים אבל-״
״אליה.״ בן קוטע אותי. המבט שלו על הפנים מפחיד אותי. ״בן״ אני מתחילה להתעצבן וזה נראה שגם הוא. ״מה יש לך? הדבר היחיד שאמרת בשיחה הזאת זה את השם שלי ומה עשיתי בשירותים. אל תזיין לי את השכל״
זה המחזור מדבר אבל אני כבר לא יכולה לקחת את זה בחזרה. ״אל תגידי לי אל תזיין לי את השכל אליה.״ בן אומר ולוקח צעד אחד קרוב יותר ״בן, אתה מתחיל לעייף אותי״ אני אומרת. ״הקאת?״
העניים שלי החשיכו באותו הרגע שהוא אמר את זה, זה נכון באמת הקאתי. אבל אין סיכוי שאני מודה בזה. ״באמת בן?״ אני אומרת ומתקרבת אליו ״הקאת?״ אני מחקה את הקול שלו ״לא בן אני לא. אהבתי שזה מה שאתה חושב עליי״ אני אומרת וישר רואים את בן מתחרט על מה שהוא אמר ״פאק אליה-״ הוא בא להניח עליי יד אבל העפתי אותה. ״לא בן. אל תיגע בי ובמיוחד אל תחשוב עליי דברים״ והלכתי משם.
הדמות שוב הציפו את העיניים שלי. סעמק, איך איך? איך יכול להיות שהוא עלה עליי?!
אני מתיישבת באחד הספסלים שבחוץ ומסתירה את הפרצוף שלי. ״אליה?״ אני שומעת את הקול של אנה אבל לא מרימה את הראש שלי. אני מרגישה את זה שהיא מתיישבת ליידי, ״מה קרה אליה?״ בשניה שהיא אומרת את זה אני מחבקת אותה. ״אליה..״
״אפשר אולי שאני לא אדבר על זה עכשיו?״
״בטח״ היא אומרת ואני רועדת מרוב בכי עליה. אנה שם מרגיעה אותי. עד שאני נרגעת אנה שואלת ״מה קרה?״ אני לא יכולה לספר לה את הסיבה האמיתית, אבל אני אומרת חצי מהאמת. ״רבתי עם בן״
״את בוכה בגללו? אליה בנים לא שווים את הדמעות שלך״ היא אומרת לי ומנקה את הדמעות שלי. ״עדיף תעברי לבנות״ היא ממשיכה ואני צוחקת, ״תודה אנה״ אני אומרת ומחבקת אותה.
אביה מצטרפת אלינו לשולחן ״מה הדמעות?״
אנה עונה במקומי ״בן.״
״בגלל ההומו הזה? הוא גם עצבן אותי היום״ אני מתרוממת קצת ״מה למה?״
״סתם בא אליי בתוקפנות איפה אליה״ היא אומרת ומחקה אותו. ״הוא חיפש אותי?״
״במסתבר״ אביה אומרת ומרימה כתפיים. ״אני הולכת לבית שאני באמת לא מרגישה טוב״ אמרתי ותוך שניה קמה והולכת ״בטוח?״ אנה צועקת לי ״כן!״ אני צועקת בחזרה והולכת לשער, אני מחרטטת את השומר שאני הולכת להביא משהו מהבית והולכת ולא חוזרת כמובן.
בשניה שאני מגיעה לבית אמא שלי באה ״מה קרה יפה שלי? למה באת עכשיו?״ היא שואלת מודאגת ״לא הרגשתי טוב אימוש״ אני אומרת והולכת לחדר. בשניה שאני בחדר אני נופלת על המיטה ובוכה, אני בוכה יותר מידיי שאני כבר נרדמת.
-
אני לא יודעת למה קמתי דווקא עכשיו אבל כבר ערב. אני קמה כולי מזיעה, אני משפשפת את העניים שלי ופותחת את הטלפון לטונות של הודעות.
אוראל: תגידי איפה את? אנה אמרה שהלכת לבית מוקדם
הילה: אליה את בסדר??
3 שיחות שלא נענו מאחותי
6 שיחות שלא נענו מהילה
בן: אליה? למה הלכת מוקדם?
אני נתקעת על ההודעה של בן. למה הלכתי מוקדם? אתה באמת שואל את עצמך? לא פשוט חשבתי שאתה יודע להניח הנחות על אנשים! אני קמה ויוצאת מהחדר ושמה נעליים. ״אליה? את ערה? את בסדר?״ אמא שלי באה אליי ״כן אמא אמרתי אני לא הרגשתי טוב בבוקר״ אמרתי וחיבקתי אותה. ״לאן את הולכת?״
״להילה, שכחתי שאני צריכה לעזור לה במשהו״ שקר. אבל אמא לא צריכה לדעת את זה. ״אוקיי יפה שלי״ היא אומרת ומחבקת אותי.
הדבר הראשון שאני עושה שאני יוצאת מהבניין זה ללכת לבית של בן.
אני אגיד לך למה הלכתי מוקדם בן.
YOU ARE READING
בזמן שהגעת
Romanceאליה פרידמן, בת 16. אליה מתמודדת עם דימוי עצמי נמוך בגלל הנראות שלה, מבחוץ היא מצחיקה, נחמדה, המטפלת של כולן והחייכנית. מבפנים היא כל הזמן חושבת על איך אחרים רואים אותה ותמיד יש לה שאלה אחת בראש. ׳למה אני לא נראית ככה?׳ בן כהן, בן 17. בן נאלץ לחזור...
