בזמן שהגעת

פרק 27

נקודת מבט אליה:
אני יודעת, אני יודעת שבן התכוון לטוב.. אבל בשניה שהוא נתן לי את הלחיצה הזאת במותן זה זרק אותי לאותן מילים המגעילות שנועם אמר לי באותו היום. אנחנו מכורבלים עכשיו ואני יודעת קבן ישן לפי קצב הנשימות שלו. אמא שלי יודעת שאני פה ואין סיכוי שהיא תיתן לי לישון פה. כאילו פתחתי פה לאלוהים והטלפון התחיל לצלצל, ״שיט״ אני לוחשת וישר קמה לטלפון ומי זאת לא אם לא אמא שלי. ״הלו?״ אני אומרת בלחישה ״אליוש את עדיין אצל בן?״ אמא שלי שואלת בדאגה ״כן״
״כבר מאוחר, ממש.״ היא נותנת לי רמיזה קטנה של ׳תחזרי עכשיו לבית׳ ״אני יודעת״ אני אומרת בלחישה ״למה את לוחשת? הוא ישן?״ אמא שלי שואלת ״כן אבל זה בסדר אני אבוא לבית״ אני אומרת בלחישה ״אליוש תעירי אותו ממש מאוחר״
אני לוקחת נשימה עמוקה ״בסדר אימוש״ אני אומרת ואמא מנתקת את השיחה. אני מסתכלת על בן ישן ולא מצליחה להוציא מהפה שלי את המילים סליחה שאני מעירה אותך אבל אתה יכול לקחת אותי לבית? אני פשוט לא יכולה. אני מסתכלת עליו איזה חמש דקות ומחליטה פשוט ללכת. בשניה שאני קמה ״אני מחכה שתבקשי ממני״ אני שומעת את בן אומר בישנוניות. אני מסתכלת עליו ״אתה ער?״ אני שואלת ״לא, אבל בשבילך? תמיד.״
פאק עם הלב הזה שנמס ככה. ״אני מחכה״ בן אומר ומחייך אליי בעניים עצומות כשהוא עדיין באותה תנוחה שהוא ישן בה. ״מחכה למה?״ אני מחזירה לו את השאלה ״לשאלה״
אני מוציאה אוויר בהתייאשות ״בן, אתה יכול בבקשה לקחת אותי לבית?״ אני אומרת ותוך שניה הוא קופץ ״כבר חשבתי שלא תגידי.״ אני מצחקקת. ״בואי״ הוא אומר ולוקח את המפתחות.
-
אנחנו בכניסה לבניין שלי ובן עצר את המכונית. ״תודה״ אני אומרת בחיוך. ״תשלום בבקשה״ הוא אומר ומחווה בידיו אליי, אני מגחכת ״סליחה?״
״תשלום בבקשה״ הוא אומר בחיוך, אני מבינה את המשחק שלו. ״חבל, אין עליי כסף״
״אז תתמכרי להחזיר את החוב הזה בצורה אחרת״ הוא אומר. ״צורה אחרת הא?״ אני שואלת אותו. ״כן כן״
אני מגחכת ומנענעת את הראש שלי.
אני מתקרבת אליו לאט ומצמידה את השפתיים שלי אל שלו לנשיקה עדינה, לפני שאני אוכל להתרחק הוא לוקח את הראש שלי בידו ומקרב אותי אליו לנשיקה יותר עוצמתית. אני שמה את יידי על לחייו ומעמיקה את הנשיקה.
יש דפיקות על החלון. אני מסתובבת לאזור של הדפיקות ״שיט״ אני מסתכלת על אבא שלי. ״מי זה״ בן לוחש לי בחזרה ומסתכל על אבא שלי.
״אבא שלי״ אני אומרת ועדיין מסתכלת על אבא שלי ולא זזה מהמקום. אבא שלי מסמן לי עם היד לצאת. אני יוצאת מהאוטו לאט ומסתכלת על אבא שלי ״אבושי״ אני אומרת בלחץ. בלי לומר מילה אחת הוא מסמן לבן ללכת ואומר ״בואי לבית״
רואים שבן לא מבין את הסיטואציה אבל הוא הולך.
אנחנו מגיעים לבית ״אבושי-״
״אל תגידי לי אבושי!״ אבא שלי מתחיל לצעוק. ״מה קרה?״ אמא שלי באה מהמרפסת. ״אני יורד ללמטה ואת מי אני רואה? את אליה ואיזה מישהו מתנשקים ברכב!״ ״אבא תקשיב לי״ אני מנסה להסביר את עצמי. ״אין מה להקשיב פה!״
״ניסים״ אמר שלי באה לאבא שלי ושמה עליו יד. ״בוא למרפסת״ היא אומרת וישר רואים את אבא שלי משנה את ההתנהגות והולך אחריה למרפסת.
אני הולכת לחדר ומקבלת שיחת טלפון מבן. ״הלו?״
אני שואלת ״הכל בסדר?״ יש נימה של דאגה בקול שלו, ״כן כן בטח״ אני אומרת ישר, למרות שממש בא לי לבכות עכשיו. ״למה פחדת כל כך לצאת החוצה?״ בן שואל ״פחדתי?״
״כן פחדת״ בן משלים אותי. ״לא פחדתי בן, פשוט אבא שלי לא ידע שיש לי חבר זה הכל״
אני אומרת ״ולמה שהוא לא ידע?״ בן שואל שוב. ״הוא עושה לך משהו?״ בן ממשיך ואני ישר קוטעת אותו ״ממש לא! תגיד אתה משוגע?!״ זה יצא בצעקה. כי אם יש משהו שאבא שלי לא, זה אבא מכה. ״אז תעני לי על למה שהוא לא ידע״
״כי אני לא רציתי״ אני אומרת בלי לחשוב על איך המשפט באמת יצא מהפה. ״לא רצית?״ בן שואל שוב פעם ואני רואה איך הנימה שלא מתחילה לעלות. ״כן בן, פשוט אני במוח שלי אבא שלי רואה אותי כהילדה שלו. כשהתינוקת שלו ואישית אותי זה טיפה היה מוזר לבוא ולומר לא היי אבושי יש לי חבר ואני מתנשקת איתו כמההההה שבא לי״ אני אומרת ועושה קול מוזר. ״אבא שלי יודע עלייך״ בן אומר ״ואמא שלי עלייך״
״אבל אבא שלך לא.״ בן אומר ״בן אתה מקשיב למה שאני אומרת לך?״
״כן. לזה שאת מתביישת בי-״
״מה?!״ אני ישר אומרת. ״בן תנסה לחשוב את מה שאני חושבת״ אני ממשיכה לומר. ״אני אומרת שפשוט קשה לי לומר את זה לאבא שלי. לא בקטע של מתביישת בך, בקטע שלי אישית זה קצת מוזר. גם אבא שלי נורא מגונן ואני לא יודעת אולי ניסיתי להימנע מהסיטואציה״ אני אומרת ומתנשפת. אחרי כמה שניות של שקט ״בן?״ אני שואלת. ״אליה. כשתביני מה אנחנו ולא תתביישי מזה תדברי איתי״ ובזה השיחה התנתקה. אני יושבת ובוהה בחדר שלי שהטלפון עדיין ממוקם ליד האוזן שלי כשאני שומעת את הצפצוף אחרון שמראה לי שהוא ניתק את השיחה. רק אז אני מורידה את הטלפון על המיטה והדמעות מתחילות לזרום.
איך יכול להיות שיצאתי כל כך סתומה? ולמה אבא שלי היה חייב לבוא דווקא עכשיו? ולמה בן חושב שאני לא בטוחה במה שאנחנו?!
אוף! אני נזרקת על המיטה ומתחילה לבכות.
ברור שזה יקרה לך אליה. בשניה שקורה משהו טוב את יכולה להרוס את זה בשניה, כל הכבוד לך.
דיי כבר! סעמק עם הקול הזה, שימות פליז.