קיץ בפרדס

《פרק 1》- שיא הקול

טום:

"אז זה המקום לדעתכם?" אני שואל את החבורה סביבי, שחוץ מאמבר, לא הכרתי אף אחד מלפניי שעה- זמן הנסיעה שלנו לפה בתחבורה ציבורית.
"כן, אני חושב שכן." אדם עונה.
כולנו עומדים עם התיקים והמזוודות שלנו מול השדה הירוק בשמש הקופחת.
"

או, הינה אתם פה!" גברת בשנות החמישים של חייה יוצאת מהשדה.
"הינה אנחנו פה," ממלמלת אמבר לצידי, משחררת את ידי האחוזה בידה ומתקדמת לעברה.
"אני שרה, בעלת הפרדס. בואו, בואו, תכנסו הכנתי בשבילכם עוגיות וקנקנן לימודנה מדהים."
אנחנו מתקדמים אחריה באיטיות, גוררים את המזוודות, סוחבים את התיקים.
אני מסב מבט אחורה, צ'אק, קוראים לו צ'אק, נכון? עומד שם, ראשו תקוע בפלאפון והוא מסתמס עם איזשהי מישהי. איך אני יודע שזה משהי? החיוך המטומטם שעל פניו מסגיר אותו.
"אממ, אתה מתכוון להתביית כאן?" אני שואל אותו.
הוא מרים את הראש ומסתנוור מהשמש. "מה- אני בא, אני בא."
אנחנו מתקדמים ביחד לעבר הבית אחרי שרה הצוהלת.
"עם מי התכתבת?" אני שואל. אני לא כזה חטטן בדרך כלל, פשוט נראה לי נחמד להכיר עוד מישהו התחשב בכך שאנחנו עומדים לבלות כאן יחד את הקיץ הקרוב.
הוא מסתכל עליי בבילבול לרגע ואז מחייך, "החברה שלי."
ידעתי.
"חמוד," אני אומר.
"למה אתה פה?" הוא שואל.
"חוסך כסף לטיול בלונדון שנה הבאה, ואתה?"
"עונש מההורים." הוא מגלגל את עיניו.
אנחנו נכנסים לבית, בית כפרי טיפוסי, קירות אבן, רהיטים מעץ, קירות שמנת, מטבח גדול. ואיך לא, אח באמצע הסלון.
"בואו, החדרים שלכם למעלה, יש לכם גם מדרגות מבחוץ, כך שלא תצטרכו לרדת מפה כל פעם שתרצו לצאת החוצה." שרה מחייכת.
אנחנו עולים אחריה ורעשים של מזוודות נגררות מלווים אותנו במדרגות הרחבות.
הקומה השנייה גדולה. ממש גדולה.
שני חדרים תופסים את רוב השטח, הדלתות המודרניות יותר מהקומה למטה, ניצבות אחת מול השניה, ליד סוף המדרגות צמוד למעקה יש פינת פופים ושולחן קפה קטן עליו הלימונדה והעוגיות המדוברים.
הקיר בין שני החדרים הוא חלון מהרצפה עד התקרה שחושף נוף לכל השדה והכביש הראשי גם נראה באופק.
במקום המקביל לפינת הפופים, יש דלת שאני מניח שמובילה למדרגות החוצה כמו ששרה אמרה.
"החדר של הבנות מימין והבנים משמאל." מציינת שרה.
אמבר ואמילי מחליפות מבט בינהן וצ'אק אדם ואני מחליפים מבט בינינו.
אדם אומר לי ולצ'אק בלי קול משהו שנראה כמו אני ראשון במקלחת.
אני מגלגל עיניים וצ'אק מושך בכתפיו.
"בכל אחד מהחדרים יש לכם שירותים ומקלחת, אתם מוזמנים להיכנס, לפרוק, להתארגן. בשמונה ארוחת ערב למטה. העבודה תתחיל מחר." למרות השפה הישרה ותמציתית שלה, שרה אומרת את זה בחיוך רחב.
היא מתקדמת לעבר המדרגות ויורדת בהם.
אני מנסה לתפוס את המבט של אמבר, להגיד לה שניפגש אחר כך, אבל היא לא מסתכלת אליי.
היא מדברת עם השותפה החדשה שלה אמילי.
ואמילי נראת קצת מפוחדת לידה.
אמבר יכולה להיות קצת מאיימת, אני מודה. אמילי נראת לידה עכשיו כמו ציפור שנלכדה בכלוב.
הניגודים בינהן מרשימים, אמבר עם השיער השחור כפחם והחלק ואמילי עם השיער המתולתל הבלונדיני. העיניים הכחולות כקרח של אמבר נגד העיניי כרמל של אמילי. הן לא דומות בכלל.
אני אשקר אם אומר שאמילי לא יפה, היא ממש יפה.
אוי, בנאדם, תסתום. יש לך חברה והיא עומדת ממש ליד ההיא שאתה מסתכל עליה.
הבנות נכנסות לחדר שלהן.
"הלו, אחי. אתה מתכוון להיכנס?" אדם ניער אותי ממחשבותיי. "אני מתנצל לבשר אבל נשארה בשבילך רק המיטה למעלה." הבנאדם עובר נושאי שיחה בקצב מסחרר. "על מה אתה מסתכל בכלל?" הוא מנסה להביט על הכיוון שעליו בהיתי. "היי היי, חבר. אני לא רוצה לפתוח פה ריבים על היום הראשון אבל אם יקרה משהו לאמל-"
"אתה החבר שלה?" אני קוטע אותו.
למה אני שואל את זה בכלל? מה עובר עליי?
"אממ, בוטה." הוא מסנן. "ולא, אני מעדיף את המין השני."
"אה, אוקיי קול." אני מפטיר ונכנס לחדר.
אדם נראה ספק מופתע ספק מיואש מהתגובה שלי.
"כן, שיא הקול." הוא ממלמל ונכנס אחריי.