קיץ בפרדס

《 פרק 5 》- עובדים ונהנים עם One Direction

צ'אק:

"טוב זהו זה, בהצלחה לכם. אני מזכירה, רק השורה הזאת וזו שאחריה, אני לא רוצה שתהיו בשמש בשעות של שיא החום." שרה מסיימת להסביר לנו.
"אני לא חושבת שנשכח." אמילי צוחקת. "סביר להניח שנתפלל שהשורות האלה יגמרו."
שרה חייכה ותפחה על ראשה של אמילי בחיבה, "תמצאי אותי אחרי שתסיימו יש לי משהו בשבילך."
שרה מתקדמת לעבר החממה וממלמלת לעצמה, "עכשיו איפה הילדים האלה."
אמילי עושה פרצוף תוהה ומביטה בטום ובי כמחכה לתשובה.
"אל תסתכלי עליי," אני אומר לה. "אין לי שמץ של מושג מה היא רוצה ממך."
היא מפנה מבט לטום. הוא מרים ידיים שעליהן כפפות שחורות-כתומות, ונעמד לידי, "כנ"ל."
"אוקיי, טוב יאי, אני מניחה. יש לי פגישה אישית עם שרה."
"היא מוזרה כזאת, נכון?" אני אומר.
"כן," אמילי מסכימה איתי. "מצד אחד כזאת דואגת לנו- אגב," היא פונה לטום. "הקטע של האוכל הבוקר, נשפכתי." הוא מחייך חיוך קטן וזה או שכבר נהיה חם מידיי או שהוא מסמיק. "בקיצור, אז מצד אחד היא כזה עוזרת לנו ומפנקת אבל מצד שני קשוחה ודואגת שנעשה את העבודה." היא ממשיכה.
כל אחד מאיתנו תופס לו עץ ומתחיל לגזום כשאני תורם את דעתי לשיחה; "כן טוב, אני חושב שזה מעולה, כאילו אם היא הייתה רק מפנקת ודואגת אז סביר להניח שלא היינו עובדים בכלל, ולהפך, אם היא הייתה רק קשוחה איתנו וכל זה סביר להניח ש-אני לפחות- הייתי בורח מכאן."
אני שומע את אמילי מסכימה איתי ונאנקת כשהיא נדקרת מקוץ. "אאוץ, הקוצים האלה כואבים." היא ממלמלת.
"אבל," טום מצטרף לשיחה. "אתם לא חושבים שכאילו בדרך כלל, זה אמור להיות האישה שדואגת, מפנקת, מכינה.. והבעל זה שאחראי על העבודה והפרדס?"
אני חושב על מה שאמר לשניה והוא מתחיל לדבר שוב, "לא בקטע מגדרי או שוביניסטי." הוא ממהר להוסיף.
"מה שאני מתכוון להגיד בקיצור," הוא מסביר את עצמו לאט יותר. " הוא שמשהו דיי מוזר באלברט הזה."
"אני חושב שהוא שונא אותי אחרי מה שקרה אתמול בארוחת ערב." אני מציין בספק צחוק ספק חשש אמיתי.
"לדעתי, הוא אחריי טראומה או משהו שקרה לו, כי לא הגיוני ששרה מצליחה לנהל את הפרדס, לעבוד בו, להתנהל מול ספקים, ואתם יודעים, כמו שהיא אמרה- לגדל ילדים, כל זה לבדה. זה לא אפשרי."
"באמת נראה ש..." טום מתחיל ואני קוטע אותו בגסות; "טוב, אם כל הכבוד לדיון המכבד והמקסים הזה שאנחנו מנהלים כאן. אני כל שניה נדקר פה כי אני מנסה להקשיב לכם, או לדבר בעצמי." אני שולף קוץ מהאצבע שלי.
"כן, באמת כדי שהתמקד בעבודה."
תפעילי את השירים!" טום צועק מתוך העץ לאמילי שהביאה בוקסה.
"איזה שיר לשים?" היא צועקת חזרה.
"לא יודע." עונה טום.
"צ'אק?" אמילי יוצאת מהעץ שלה ומתקרבת אליי עם הטלפון. "בקשה מיוחדת?"
"אממ, אין לי מושג. שימי משהו."
"יש שיר כזה?"
"אה, לא יודע. לא נראלי. לא התכוונתי לזה כשיר, לא משנה. שימי.. אמממ.." אני מנסה לחשוב על שיר.
הלהקה האהובה על ליהי עלתה לי לראש.
"שימי פליילסט של One Direction."
"היי, אני אוהב אותם." טום מציין.
"ליהי, החברה שלי. הכי אוהבת את ליאם. אני מעדיף יותר את לואי."
"אני לא ממש יודע.. אחותי הגדולה יותר מעריצה אותם, אני, אתה יודע, נכנסתי לזה אחריה."
"אה קול."
"טוב, אני לא מכירה אותם," אמילי מודיעה. "אבל למה לא להכיר." היא משכה בכתפייה ושמה את השיר- No control.
לאחר כחצי שעה עבודה השיר שהסתיים מתחלף ל- Perfect- השיר המועדף על ליהי.
קשה לא לחשוב על כל הסיטואציות שהעברנו ביחד כשהשיר הזה מתנגן ברקע. המסיבות ריקודים במטבח, ההליכות בטיילת -עם אוזניות איירפורדס אחת לכל אחד-, הסתם רגעים שקטים בחדר.
ליהי ואני חברים מגיל אפס. אנחנו שכנים וההורים שלנו למדו ביחד. אז כשאני נולדתי וחודשיים אחרי ליהי נולדה, זה היה ברור שנהיה חברים טובים. זה שהפכנו לזוג היה רק בונוס.
אני מתגעגע אליה, ואני יודע שאתגעגע כל הקיץ. ההורים שלי שלחו אותי לפה בגלל הציונים הגרועים שלי בסוף שנה. הם חושבים שעבודה בקיץ איכשהו תוכל ליישר אותי. כן, טוב, בהצלחה.
אני לא טוב בלימודים ולא אוהב את זה. אז למה לנסות שוב ושוב?
אני גם ככה כשיהיה גדול אפתח לי עסק קטן ואגור עם ליהי.
אומנם אני סתום אבל לתכנן את העתיד אני יודע.
אני שונא ללמוד. כל דבר שקשור ללימודים הופך לאויב מושבע שלי מידיית. תשאלו את העיפרון, המחק, העט.. כן, הקלמר שלי בכללי עבר התעללות רבה.
הציונים שלי מכיתה א' היו עוברים בקושי. אף פעם לא עברתי בית ספר או כיתה. הייתי ילד שלא עושה בעיות, עם בעיות. ההורים שלי היו מודעים לרמה הלימודית שלי תמיד, המנהלת והמורים תמיד שמחו לעדכן אותם כמה אני מפגר בייחס שאר הכיתה. אבל ליהי אף פעם לא ייחסה לכך חשיבות רבה. היינו לומדים יחד למבחנים, -יותר בשבילה מאשר בשבילי- היא הייתה מצליחה, אני הייתי נכשל והיא לא הייתה עושה עיניין. אף פעם לא עיניין אותה הרמה הלימודית שלי. אני לא יודע מה הייתי עושה אם כן, כנראה ביינו נפרדים והחיים שלי היו יכולים להיות הרבה יותר גרועים.
הקיץ, ההורים שלי החליטו שהגיע הזמן שאקח את עצמי בידיים מבחינה לימודית, איך עבודה בפרדס קשורה? שאלה מצוינת גם אני שאלתי אותה מאז שהם החליטו לשלוח אותי לכאן.
ליהי רצתה לבוא איתי, להיות איתי פה בקיץ אבל ההורים שלי ביקשו מהוריה לא להסכים. הוריי רוצים שהעבודה תהיה עונש, אז היא תהיה עונש. בלי מותרות. לפחות אני מקבל את הכסף.
העבודה נמשכת, הופכת מתישה יותר מדקה לדקה. שריטות שלא ראיתי מגיל שבע, חוזרות ושבות לאמות ידיי.
"אויש, אני הולכת למות." אמילי מקטרת.
מתישהו אחרי שעה עבודה השירים נפסקו - הפליילסט הסתיים, ולאף אחד מאיתנו לא היה כוח ללכת להפעיל אותו מחדש.
"תדאגו לי להלוויה מכובדת בבקשה. תמסרו לאדם שאני מצטערת על הנטישה אבל הוא יצטרך לגדל איגואנה לבד. ואני רוצה שיכתבו על המצבה שלי- מתה מחום יתר כי שותפיה לעבודה לא היו ג'נטלמנים מספיק ללכת להביא לה מים." היא מודיעה מהעץ שלפניי בשורה.
"תעשי לי טובה," קוטע אותה טום שמתופף מתחת לעץ המקביל אלינו. "קלף הג'נטלמן אף פעם לא עבד עליי."
"אוח, אתם שניכם. עצלנים." אני יוצא מתוך העץ, נשרט, פולט קללה ומתחיל ללכת חזרה לתחילת שורת העצים.
"נראה שהקלף עובד עליו."
טום מגחך וצועק אחריי, "תביא גם כוסות!"
"לא אני אביא רק בקבוק כי אני חייב לטעום את הרוק שלך." אני צועק חזרה.
"איכס ידוחה!" צועקת אמילי ועד אליי אני שומע אותה מתגלגלת מצחוק.