אמבר:
באחת התייצבנו כולנו כמו חיילים ליד הדלת, מוכנים ליציאה.
אלברט לא בא איתנו. אף אחד לא שאל למה.
טום התיישב במכונית במושב הנוסע ואמילי ואני במושבים מאחור.
הנסיעה עוברת בשקט, הרדיו פועל על ווליום חלש ומידי פעם טום ושרה מחליפים כמה מילים.
אני מביטה בחלון, על הנוף המתחלף.
המילים האחרונות של צ'אק מקרינות את עצמן מחדש במוחי. מרגיש כאילו מאז שצ'אק אמר אותן הן מצאו פינה בראשי ולא זזות משם.
"המפה שהוא מחפש?" אמר בקול חלש. "זה המתכת. אל תתני לו אותה."
"היי, אל תחשוב על זה. אנחנו צריכים למצוא לך משהו לעצור את הדם. לא מעניין אותי מה הוא מחפש." אמרתי.
"זה.." הוא עצר לנשום. "זה לא יעזור. אבל אני לא רוצה למות, אמבר." דמעות חמות זלגו מעיניו.
"מעולה. כי אתה לא תמות." הרמתי את ראשי וחיפשתי משהו -כל דבר- שיעזור לי.
"אני כן." הוא חייך, משלים עם העיניין.
איך לעזאזל אפשר להשלים עם המוות של עצמך?!
"פשוט, אל תתנו לו את מה שהוא רוצה, אוקיי? בשבילי." הוא הביט בפניי בעיניו החומות, החמימות.
"אוקיי. מה שתרצה. בטח." הנהנתי במרץ, מתאפקת לא לבכות. אני לא יכולה לבכות.
"ו... ותמסרי לליהי שאני אוהב או-"
ועיניו נעצמו.
ומאז אני מתרכזת במה שביקש ממני, בדקתי את המתכת שוב ושוב ושוב, מסרתי לליהי את מה שביקש והצלחתי להרגיע אותה.
אבל לא יכולתי לעצור בזה. צ'אק ביקש שלא ניתן למשוגע את מה שהוא רוצה, וזה מה שהולך לקרות, אני אמצא את מה שלא יהיה הדבר הזה שהמפה מובילה אליו, ולא אתן לו להשיג את זה.
כששרה ביקשה שנתקשר להורים שלנו שיבואו להחזיר אותנו הביתה לא עשיתי את זה מסיבה אחת. מיותר. אמא עסוקה בלדאוג לליבי בזמן שאני לא בבית ואין עוד מישהו שזה ישנה לו. אז כמו שאמרתי - מיותר.
אדם היחיד שחזר הביתה, ולא מרצונו. אני לא יודעת מה הרגשתי כששמעתי שהלך, הקלה שלא אצטרך לראות אותו שוב, עצב בשביל אמילי או בכלל קנאה על זה שההורים שלו באמת דואגים לו.
לא נתתי לעצמי לשקוע באבל על המוות, ידעתי שזה לא טוב ובלה בלה בלה, רגשות. אבל לא יכולתי לתת לעצמי לעשות את זה. לא בגלל שהייתי צריכה להיות חזקה לאחרים -למרות שגם זה נכון- אלא בגלל שלא יכולתי לתת לעצמי להיות חלשה.
"אמבר?" אמילי פונה אליי.
אני מסבה מבט מהחלון ומסתכלת אליה, המבט שלי שיפוטי משהו. אני מאוכזבת ממנה, ציפיתי שתהיה לידי בזמן שצ'אק מת, ובמקום זה היא עמדה והקשיבה לפסיכופת ההוא מדבר. אבל מה לעשות, אנשים מאכזבים. אלה החיים.
"את יכולה לספר לי מה צ'אק אמר? כש.. את יודעת.." היא משפילה את מבטה.
"אה, אממ.. הוא בעיקר השלים עם זה, ורצה שאמסור לליהי משהו." אני משמיטה את החלק על המפה, אני אעשה את זה בעצמי. אני לא זקוקה לעזרה שלה. ועם לא חייב לחלוק מידע, לא חולקים.
"אה." זה כל מה שאמילי אומרת, ובכל אופן קולה נשבר מעט בהבהרה הזאת.
היא הסיטה מבט חזרה.
ההלוויה עברה בהרבה בכי של כולם מסביב.
ארון העץ הפשוט שבו נמצא צ'אק נקבר בחלקת אדמה. פרחים ותמונות של צ'אק בכל הגילאים נמצאו במקום.
המון אנשים לבושים בשחור הגיעו להשתתף בצער.
ולבסוף החלפתי כמה מילים עם ליהי הבוכיה.
כשגילו את הרצח וליהי הגיעה לפה רק אני הצלחתי לדבר איתה, אף אחד לא הבין למה דווקא אני אבל זה היה פשוט. אני לא ניסיתי לנחם ולהרגיע אותה, אני עזרתי לה לצרוב את הרגעים הטובים של צ'אק, הרגעים השמחים. זה לא טוב להיתקע בעבר, זה ידוע. אבל זה גם לא טוב לשכוח אותו ולהישאר רק עם ההווה.
היא סיפרה לי זיכרונות ממנו, דברים שעשו יחד. אני סיפרתי לה על רגעיו האחרונים על מה שאמר לי עליה וזה איכשהו הרגיע אותה לאט לאט.
אז שמחתי שהצלחתי לעשות את זה בשבילה.
YOU ARE READING
קיץ בפרדס
Açãoטום, אמבר, צ'אק, אמילי ואדם נשלחו לפרדס כל אחד מסיבותיו שלו; בין אם זה חלק מעונש, כסף לטיול או סתם רוגע נפשי. או לפחות זה מה שהם חשבו, כי רוגע נפשי הם לא יקבלו, לא בקרוב. זה מתחיל בדברים בלתי מזוהים שצצים סביב, הם לא מייחסים לכך חשיבות רבה. אבל כשזה...
