קיץ בפרדס

《פרק 3》- החבר הבלונדי שלי

אמבר:

הולך להיות קיץ נורא.
המקום הזה נורא.
העבודה פה תהיה נוראה, אני צופה את זה.
לפחות האנשים פה לא כאלה נוראים.
אבל אני אשרוד, התמודדתי כבר עם קשה יותר.
אנחנו נכנסים מהדלת הקדמית והפעם אני דופקת, למרות מה שכולם חושבים יש לי נימוסים, פשוט לא אכפת לי מהפרטיות של הבנים.
שרה פותחת לנו בחיוך רחב. "תכנסו, כולם כבר יושבים."
אנחנו נכנסים. אני מתיישבת ליד טום במקום ששמר לי, ואדם ואמילי מתיישבים במקומות הפנויים שנשארו.
"עכשיו שכולם פה, תכירו זה בעלי, אלברט." היא מחווה בידה על הגבר המבוגר שיושב בראש השולחן.
"אלברט," היא פונה אליו. "אלה הילדים שבאו לעזור לנו הקיץ עם הפרדס."
אלברט מהנהן בנוקשות, בלי לגלות הרבה עיניין.
משתררת דממה מביכה עד ששרה קוטעת אותה, "קדימה ילדים, תאכלו. לא הכנתי את כל האוכל הזה לעצמי."
אנחנו מתחילים למזוג לעצמנו לצלחות מהעוף, הנודלס והקציצות בשר.
אפשר לומר ששרה לא חסכה באוכל.
"אז, שרה." אדם פונה אליה. "הקומה למעלה, לא בניתם אותה במיוחד בשבילינו, נכון?"
בתור אחת חסרת טקט, אני יכולה להגיד שזאת שאלה חסרת טקט במיוחד.
אני רואה את אמילי נועצת באדם מבט של ברצינות?
לא נראה שהשאלה הפריעה לשרה, "אוי, מצחיק אחד. ברור שלא. הקומה למעלה הייתה לילדים שלנו, הם גרו שם עם המשפחות שלהם עד שעברו למחוץ לעיר."
למרות שהשאלה לא הפריעה לה, היא מעבירה נושא במהירות. "אז מחר בשבע תתייצבו פה לארוחת בוקר ואז ישר מתחילים לעבוד. שניים ממכם ילכו לחממה איתי וכל השאר גוזמים קוצים מהגזעים בחמש השורות הראשונות."
אנחנו מהנהנים בהבנה. מחר. שבע בבוקר. האחרים עשו פרצוף כששמעו את השעה, אני רגילה לזה. כל בוקר, לקום מוקדם, להאכיל את ליבי ולדאוג לה, להעיר את אמא, לשדל אותה ללכת לעבודה, לקחת את ליבי לגן ורק אז להתחיל להתארגן בעצמי. הכל. זאת שגרה עבורי. שבע זה בקטנה בשבילי.
אני אשרוד את הקיץ הזה, אקח את הכסף ואחזור הביתה. לאמא ולליבי.
אמא עדיין מחכה שאבא יחזור. היא אומרת שהיא התגברה עליו, שהיא יודעת שהוא עזב אותנו לתמיד, שהיא לא מצפה שהוא יחזור. אבל אני יודעת שהיא משקרת. אני יודעת כשכולם משקרים, בדרך כלל.
אבל זה לא העיניין. העיניין הוא שאמא בטוחה שאבא יחזור, שהוא רק נסע לכמה שנים והוא יחזור לחיות איתנו, ואנחנו נחזור להיות משפחה רגילה.
אבל אני יודעת שזה לא נכון, שאבא לא יחזור. והאמת? שגם אם הוא כן יחזור, ואמא תקבל אותו, אני אעזוב. אני אקח את ליבי ואעזוב. אני לא מתכוונת לחזור לחיות רגיל כאילו הוא לעולם לא עזב, כשמה שקרה זה שאני דאגתי לנו במשך שנתיים ואני לא מתכוונת להשאיר את ליבי איתם.
הדבר הכי רע בתקווה של אמא הוא שזה הורס אותה. כל יום שהוא לא חוזר והיא ממשיכה לקוות. היא נהרסת עוד קצת ועוד קצת. עד שבסוף...
קול ניפוץ צלחת נשמע וקוטע לי את חוט המחשבה.
אולי לטובה. אומר קול בראשי. אירוני עד כמה הקול דומה לקולו של אבי.
אמילי נרתעת אחורה. צ'אק הפיל את צלחת הסלט כשניסה להעביר לה אותה.
שרה קמה, אומרת שוב ושוב שזה בסדר והולכת להביא מטלית לנקות.
צ'אק עומד קפוא, סמוק כולו ומגמגם. אני דוחפת אותו בזרוע שילך לעזור לשרה, הוא ממצמץ והולך למטבח במילמולי סליחה.
אמילי מנסה לנקות את מכנסי הג'ינס שלה מהכתמים האדומים שנתזו.
אני מגלגלת עיניים בגיחוך ומסיימת לאכול.
אבל הדבר הכי מפתיע שקורה זה שאלברט פשוט קם בפתאומיות כזאת שהכיסא שלו כמעט נופל אחורה, מסתובב, נכנס לחדר וטורק את הדלת אחריו.

כולם שפוכים. אפילו אני.
נשארנו כולנו עד מאוחר בלילה בחדר של הבנים -היה מצחיק- וגם אחריי שאימלי הכריחה אותי לבוא איתה חזרה לחדר שלנו, יצא שדיברנו עוד שעתיים.
בקיצור כולם כמעט נרדמים בארוחת בוקר.
אני תוקעת לטום מרפק שיפסיק לשפשף את עינייו.
"אני מבינה את הכיף של הלהישאר עד מאוחר, גם אני הייתי צעירה פעם." שרה נאנחת ומשתתקת לכמה שניות, נזכרת בזמנים הטובים כנראה. "אבל עוד מעט תבינו כמה זה יפגע בכם בעבודה. אני לא נותנת לכם זמן כיבוי אורות, זאת החלטה שלכם. אבל אתם תשאו בתוצאות של ההחלטה שלכם. אין להבריז מהעבודה בגלל עייפות, הפעמים היחידות שמבריזים מהעבודה זה כשגוססים." היא מעבירה על כך אחד מאיתנו מבט בעיניים מצומצמות, "ואני מחליטה מי גוסס ומי לא."
אני כבר מחבבת אותה. באופן מוזר זה מה שעולה לי בראש כשהיא מסיימת.
"עכשיו, קדימה." במעבר חד היא עוברת לנימה האימהית שלה, "עד מתי אני אצטרך להגיד לכם להתחיל לאכול?"
אנחנו מתחילים למזוג לעצמנו. הפעם יש, חביתות, לחם, ירקות חתוכים וגבינות.
"נו למה אתה לא אוכל?" שרה פונה אל טום.
"אני.. אני לא-" הוא מגמגם.
"בוא בוא, אני אשים לך," היא לוקחת את הצלחת שלו. "אתה אוהב חביתה, נכון?" שרה לא מחכה לתשובה שלו, היא מוזגת חביתה. "ירקות?" אותו דבר. "הינה אני שמה לך גם גבינה, כמו שאתה אוהב."
אם יש משהו שטום שונא זה גבינה.
"תודה שרה. זה מאוד נחמד מצידך, אבל אני לא רעב. באמת."
"פחחח, לא רעב." שרה פורצת בצחוק. "אין דבר כזה לא רעב אצלי, בלונדי. אצלי כולם רעבים."
טום מחייך בביישנות ומתחיל לנקר בחביתה שלא נוגעת בגבינה.
"בלונדי." אני צוחקת עליו.
"אויש תסתמי, בלו." הוא מסתכל על העיניים שלי והבעת פניו משתנה למשהו רציני יותר.
"פשוט תאכל." אני משנה נושא ומסיטה מבט לצלחת.
אמנם טום ואני ביחד כמעט שנה, אבל תמיד זה הרגיש קצת מזויף. היינו סתם חברים טובים לפניי, עד שהוא הציע לי חברות, הסכמתי. הוא שיכנע אותי שאנחנו הכי מתאימים שיש ועובדה שאנחנו חברים, אבל מאז החברות שלנו קצת התדרדה. זה לא שלא כייף לי איתו. אם לא היה לי כייף זה היה נגמר מזמן. אבל הקטע הוא שרק כיף לי ואני דיי בטוחה שזה לא אמור להיות רק כיף. אמורים להרגיש משהו.
אבל אנחנו הזוג הכי מדובר בשכבה ומאז שאנחנו ביחד, בנות התחילו להתקרב אליי. הן לא החברות הכי טובות שלי עכשיו או משהו, פשוט כיף שיש עם מי לבלות. ובדיוק כזה כיף אני מרגישה גם עם טום. זה לא אמור להיות ככה.