טום:
יומיים עוברים.
שרה הודיעה שנחזור לעבוד שבוע הבא והימים הבאים יהיו חופש והתאוששות.
אנחנו עולים לחדרים אחרי ארוחת הערב.
"מעניין מי זה יהיה.." אמילי תוהה בקול.
יחד עם ההודעות שרה אמרה לנו שיגיע מישהו חדש לעבודה בפרדס.
לרגע זה הרגיש כאילו החדש מגיע להחליף את צ'אק, אבל אז חשבתי על זה וזה הגיוני, חסר להם כוח אדם. היינו 5 עכשיו אנחנו 3.
אין לזה שום קשר לצ'אק ואדם.
אני נכנס לחדר שלי לבד, אמילי נכנסת לחדר שלה ואמבר שנראית שקועה במחשבות אחריה.
אני מסתובב סביב עצמי ולא יודע מה לעשות. החדר ריק, שקט. לא משהו שהייתי רגיל אליו.
בדמיון אני רואה עדיין את צ'אק במיטת יחיד, מדבר עם ליהי בטלפון ואת אדם מקניט אותי מהמיטה למטה.
אבל כשהדמיון מתפוגג אני נזכר שזה באמת רק דמיון, שהם לא באמת שם.
קיוויתי שאדם יצליח איכשהו לחזור, לשכנע את הוריו, לברוח, משהו. רק שימצא דרך.
ואז חשבתי על צ'אק.
צ'אק לא יחזור. בשום דרך שהיא. וכל כך כאב לי שלא הספקתי להכיר אותו כמו שצריך. הייתי בטוח שיהיה לנו את כל הקיץ. כל הקיץ להכיר, להתחבר, לחוות.
אבל זהו. אין שום דרך להכיר אותו עכשיו. אולי כן, דרך ליהי. אבל זה יקח זמן. יקח לה הרבה זמן, לעכל, להתגבר, לעבור הלאה. אם זה יקרה בכלל. אני מקווה בשבילה שזה יקרה.
הרגשתי רחמים על ליהי. לא הכרתי אותה בכלל וכל כך ריחמתי וכאב לי עליה.
שלא תוכל לחוות את חיה כמו שקיוותה, עם הבחור שאהבה. אבל בכל זאת איפשהו קיוויתי שתצליח לעבור הלאה, לשמוח ולהיות מאושרת גם אם זה לא בדרך שהיית רוצה מההתחלה.
וידעתי שגם צ'אק היה רוצה את זה בשבילה.
אני יוצא החוצה אחרי שעה של בהייה בתקרה ומחשבות.
אני טורק את הדלת מאחוריי ויוצא בראש רכון בלי לשים לב.
אני מרגיש התנגשות פתאומית בגופי ובאינסטינקט שולח את זרועותיי לייצב את מי שהתנגש בי.
"שיט, סליחה." קולה של אמילי מוציא אותי מההלם ואני משחרר אותה במהירות.
היא מרימה את הראש, "טום!" היא מופתעת למרות שהיא לא צריכה להיות, מי זה עוד יכול להיות חוץ ממני ומאמבר שבטח סגורה בחדר שלהן?
אני דואג לאמבר. מאז שקרה... מה שקרה, לא יצא לנו לדבר בכלל. היא הסתגרה סביב עצמה יותר מהרגיל ונתנה רק למתכת ולליהי להיכנס בפנים, וגם לליהי אני בטוח שלא עד הסוף.
"טום? הלו, כדור הארץ לטום?" אמילי מעבירה יד מול פניי.
"כן, סליחה, מה?"
"שאלתי רק.. כאילו.. למה יצאת?" היא נראית נבוכה פתאום.
"האמת? אין לי מה לעשות בחדר, הוא ריק ושקט ואני רק רוצה להתרחק ממנו.." אני מודה.
"אוקיי, אז אני בדרך החוצה להתאוורר גם, תצטרף?" היא מחייכת אליי.
אני מרגיש קצת לא נעים. "לא לא, בטח את רוצה לדבר עם אדם או משהו.."
"נו בוא כבר, טום. אם היה לי משהו להגיד לאדם לבד זה לא היה בטלפון. ואני בטוחה שהוא ישמח לשמוע ממך גם."
לא היה דרך -ובאיזשהו מקום לא רציתי- להימנע מזה. גם אני חושב שאולי אוכל לדבר עם אמילי על אמבר, אולי היא תדע משהו שאני לא יודע.
אני הולך אחרי אמילי לדלת שמאחוריה מדרגות המתכת.
אחרי שאנחנו יורדים, אמילי מובילה אותי לאיזה פינה מחוץ לבית, אנחנו מתיישבים שם ונשענים על הקיר.
"פה ריכלתי עם אדם פעם ראשונה על כולכם." היא אומרת בחיוך קטן.
אני מפנה אליה מבט. "כן אני זוכר שיצאתם. ביום הראשון שלנו כאן."
"יאפ. איזה קטע שזה היה לפניי כמה ימים. מרגיש שעבר שבועות."
"לטוב או לרע?"
"בעיקר לרע." היא חופרת באדמה עם ענף.
"דרך אגב, אמילי, רציתי לשאול משהו.." אני מסתכל אליה.
"כן?" היא מפנה את מבטה אליי לשניה וחוזרת לחפור.
"את יודעת מה קורה עם אמבר? כאילו אני יודע שאני אומר להיות החבר שלה ולדעת את הדברים האלה אבל פשוט.. לא יודע, מרגיש לי שהיא נסגרה בתוך עצמה ממש חזק."
"כן, זה.. כן. היא בקושי מדברת איתי. היא יוצאת מהחדר לאכול וזהו. וכשאני בחדר היא בעיקר מרוכזת בחתיכת מתכת שהיא ואדם מצאו.. קיוויתי שהיא עושה דברים אחרים אולי כשאני לא נמצאת בחדר, שהיא מתביישת או משהו.."
"אמבר לא מתביישת." אני אומר בתור עובדה.
אימייל ממצמצת כמה פעמים ומתאששת, "נכון, גם עכשיו שאתה רואה את זה אני מבינה שלא דמיינתי את זה.."
"לא כנראה שלא.." אני מודה.
"אז מה אפשר לעשות?"
אני מביט קדימה בייאוש.
בחור בגילי עומד מולנו.
"היי?"
YOU ARE READING
קיץ בפרדס
Acţiuneטום, אמבר, צ'אק, אמילי ואדם נשלחו לפרדס כל אחד מסיבותיו שלו; בין אם זה חלק מעונש, כסף לטיול או סתם רוגע נפשי. או לפחות זה מה שהם חשבו, כי רוגע נפשי הם לא יקבלו, לא בקרוב. זה מתחיל בדברים בלתי מזוהים שצצים סביב, הם לא מייחסים לכך חשיבות רבה. אבל כשזה...
