אמבר:
"אממ, אז גילינו משהו אחד. החממה לא פה." אני מציינת את המובן מאליו.
"כן, לא ממש שימושי התחשב בכך שאנחנו צריכים להגיע לחממה." אדם מסתובב במקום ומנסה לראות איפה החממה הזאת, כשהוא מצר את עיניו ומצל על פניו בידו.
"אה, תסתכל שם!" אני מצביעה על סוף השורה של העצים.
"זה נראה כמו-"
"חממה!" אני קוטעת אותו ומחילה להתקדם לשם.
"הלו, גברת. סטופ." הוא נעמד מולי במהירות.
"מה? מצאנו את זה סוף סוף, בוא נגיע למקום המחורבן הזה כבר." אני מוחה זעה ממצחי ומנגבת את היד במכנסי הג'ינס הארוכים שלי.
"טוב , אם לא שמת לב אני דיי בטוח שהפנים שלי צבועות בגוון של אדום לא מחמיא במיוח-"
"כן, אתה נראה כמו עגבניה."
"אמבר, די לקטוע אותי." אדם מזהיר אותי.
אני מושכת בכתפיי. לקטוע אנשים זה הקטע שלי. לא אתנצל עליו.
"אז אם נמשיך ללכת אני אתעלף לך. עברנו עכשיו לאורך את כל השורה הזאת, אני לא מסוגל ללכת אותה עכשיו לרוחב, למה לא הלכנו פשוט בתוך העצים, לעזאזל. בקיצור, אם את לא רוצה לסחוב אותי עד המבנה שם שכנראה, לא בטוח, החממה, אז בואי נחכה פה."
"סיימת את הנאום שלך?"
הוא מהנהן נמרצות.
"יופי, אדם. שרה אמורה לחכות לנו שם. אתה רוצה להשאיר אישה מבוגרת בחום הזה, לא יודעת מה קורה איתנו?"
"תתקשרי אליה או משהו!" נראה שהנקודה פגעה.
"אני לא הבאתי את הטלפון שלי בדיוק כמוך, עגבנייה."
"את לא קראת לי ככה עכשיו." הוא אומר בזעזוע מדומה.
"או, אני כן. עכשיו תשמע מה נעשה, נתחיל להתקדם קצת, כשתרגיש שאתה עומד למות או מה שלא קורה כשאתה הופך לעגבנייה- נעצור לכמה דקות מתחת לעץ, סגור?"
אדם מגלגל את עיניו ומתחיל ללכת.
"אני חייב הפסקה, ריינסי. את הבטחת!"
"אם עוד פעם אחת תקרא לי ריינסי-" אני מתחילה לאיים ואדם קוטע אותי, "כן כן, משתגידי, ריינסי. את הבטחת לי הפסקה מתי שאני רוצה." הוא דורש בילדותיות.
"גאד, למה אתה כזה ילדותי? אנחנו עוד שניה מגיעים. ואולי הבטחתי אבל לא התכוונתי להפסקה כל שני עצים וחצי."
אדם נועץ בי מבט זועם, אני מחזירה לו אחד קשוח פי כמה והוא מסב מבט.
טעם הניצחון. כן. זה נקרא ניצחון גם כשזה בקרב מבטים עם העגבנייה המתבכיינת פה לצידי.
"אני אמות, ריינסי." אני כובשת את הדחף להוציא עליו את הזעם שלי וגורפת את אצבעותיי לאגרוף. אני לא מבינה מתי הדברים האלה הם בדיחה ומתי לא. והוא מתחיל לעלות לי על העצבים לא כבדיחה זה בטוח.
"אם אני אמות תמסרי לאמילי שאני מצטער על הנטישה אבל היא תצטרך לגדל איגואנה לבד."
"אני אמסור את זה בשמחה אם תועיל למות בשקט. אני מנסה להתרכז בלשכוח שאתה פה לידי ולחלום שאני בחדר שלי עם מכחול."
"אני מתנצל, אני אשתדל מעכשיו לגסוס בשקט."
"אני מעריכה את זה." אני טופחת על כתפו בניחום.
אדם מלכסן אליי מבט עם חיוך של שיגעון שאנחנו שותפים לו. ורגע לאחר מכן הוא נופל על האדמה.
אני בולעת את הצחוק שמאיים לפרוץ מגרוני אבל נפלט לי גיחוך.
אדם שוכב על האדמה החולית ולא נראה שהוא מתכוון לקום. "כן בטח תצחקי, למה לא."
"אתה רצית למות אז הינה, דאגו לך למוות מקסים כשאתה שוכב על האדמה." אני נעמדת לידו.
אדם לא מרים את הראש, "פשוט תלכי, אני ישן." קולו נבלע.
אני מסתנוורת לרגע, ומעיפה מבט במה שגרם לזה - חתיכת מתכת שתקועה באדמה, מחזירה אור אליי.
"או, תראה. בטח על זה נפלת."
"תמסרי לו תודה בשמי."
"נו, בוא תראה מה זה."
אני מתכופפת ליד המתכת ומנסה לשלוף אותה.
היא תקועה עמוק. אני מנסה שוב ושוב עד שאצבעותיי צורבות.
"את מפריעה לי, ריינסי." אדם מלמל.
"אז אולי במקום למות, תבוא לעזור לי, עגבנייה." אני מתנשפת.
"את לא מתכוונת לעזוב את זה, נכון?"
"נואפ."
"ואת תעשי רעשים שיפריעו לי כשאת לא תעזבי את זה, נכון?"
"בדיוק."
אדם קם לישיבה, "אני שונא אותך." הוא אומר ומסתובב.
חייכתי אליו חיוך מזויף.
"מה זה בכלל?"
"משהו שגרם לך ליפול."
"טוב, ולמה את כל כך מתעקשת לדעת מה זה?"
אני מושכת בכתפיי ושותקת.
לא יודעת למה, זה פשוט.. מסקרן אותי?
אדם מתחיל לחפור מסביב למתכת ואני מנסה למשוך אותה מהצדדים.
"זה.. תקוע... חזק!" אני אומרת תוך כדי משיכה.
"הינה הוצאתי מפה אבן. תנסי עכשיו, ואני אמשוך מהצדדים."
"שלוש.. שתיי-" אדם מתחיל ואני קוטעת אותו כשאני מתחילה למשוך בלי להקשיב לו.
"למה שתקשיבי למה שאני אומר?" הוא ממלמל במאמץ.
שניה אחריי אני נופלת אחורה כשהמתכת בידי.
"יוהווווו." אני פוצחת בצהלה. "עשיתי את זה."
"עשי-נו." הוא מתקן אותי. "וקדימה התאוששתי בואי נלך לחממה. נבדוק מזה אחר כך."
אני מהנהנת, קמה ומברישה את האבק שנדבק למכנסיי ולגבי.
אדם פורע את שיערו כדי לנער את החול שנדבק.
אני מעיפה על הלוח מתכת מבט. הוא לא נראה משהו מיוחד. אבל הייתה לי תחושה. גם בלי קשר אני יכולה לנקות אותו ולהוציא ממנו יופי של לוח לציור.
אני מציירת על כל דבר, עצים, הקירות, חלונות, מראות. לוח מתכת יכול לצאת מהמם כשהוא צבוע בגוונים כהים.
אני מחזיקה אותו מתחת לזרועי ואנחנו מתחילים להתקדם.
אנחנו מגיעים לחממה, זה באמת החממה. מין חצי עיגול כזה, עשוי מלוחות זכוכית הרמטית לחלוטין.
לפניי שאנחנו נכנסים אני משעינה את הלוח מתכת על הזכוכית, במקום יחסית נסתר.
אנחנו נכנסים לבפנים, אני מזהה מלפפונים וסוג של פלפלים, הם נראים כמו פלפל חריף.
מגניב.
"ילדים זה אתם?" נשמע קולה של שרה. היא מגיחה משורת השתילים. "או, הינה אתם פה. כמה זמן, תגידו לי? עצרתם לשתות קפה בדרך או מה?"
אדם ואני מחליפים מבטים. "הלכנו לאיבוד." אדם מסכם את הכל בשתי מילים.
"טוב, מה שחשוב זה שאתם פה עכשיו." היא מחייכת.
"זאת החממה, תכירו." שרה מחווה בידה על השטח המקורה שמאחוריה. "אנחנו מגדלים פה פלפלים חריפים ומלפפונים."
נקודה אחת לי.
"היום אין הרבה עבודה. אני רואה שאתם עייפים, אז אני רוצה שתקחו את השקים האלה," היא מצביעה על שני שקים גדולים, שחורים ששעונים על הזכוכית "בפנים יש חבלים, אני רוצה שתפרידו אותם אחד מהשני וגלגלו אותם. בהצלחה חמודים."
שרה מתחילה לצאת החוצה, וכשהיא עוברת על פנינו היא מקווצת את לחיו של אדם בחיבה.
אני צוחקת בזמן שאדם עומד במקום מבולבל.
"אוי, אני לא מרגיש טוב, ריינסי." הוא מתעשת.
"אני חושב שאני צריך מים."
"אוי, לא הבאנו מים באמת." אני אומרת בלי לייחס לה חשיבות רבה כל כך ומתקדמת לעבר השקים. "בוא נתחיל לעבוד, אחר כך נמצא את הברז של הטפטפות ונשתה ממנו."
אדם עושה לי פרצוף.
"אל תתפנק, עגבנייה. מים הם בכל מקום אותם מים."
"את נשמעת כמו סבתא שלי."
"אז סבתא שלך חכמה."
"אני באמת צריך מים עכשיו, אמבר."
הוא קרא לי אמבר.
אולי הוא רציני?
אני מסתובבת לאדם, בשניה שהוא נוחת על הרצפה באפיסת כוחות.
YOU ARE READING
קיץ בפרדס
Боевикטום, אמבר, צ'אק, אמילי ואדם נשלחו לפרדס כל אחד מסיבותיו שלו; בין אם זה חלק מעונש, כסף לטיול או סתם רוגע נפשי. או לפחות זה מה שהם חשבו, כי רוגע נפשי הם לא יקבלו, לא בקרוב. זה מתחיל בדברים בלתי מזוהים שצצים סביב, הם לא מייחסים לכך חשיבות רבה. אבל כשזה...
