קיץ בפרדס

《פרק 9》- ליהי

"קום כבר, צ'אק!"
יום שישי.
הולכים הביתה.
אושר ממלא אותי עד כדי כך שאני מחייך לכרית.
"מה אתה מחייך, מטומטם? עוד שניה ארוחת בוקר ועוד לא קמת אפילו!"
אדם? טום? אולי אמבר בכלל? לא ממש אכפת לי.
אני עוד מעט אפגוש את ליהי.
אומנם עברו יומיים מאז שפגשתי אותה לאחרונה, אבל זה הכי הרבה זמן שהופרדנו מאז שאני זוכר את עצמי.
אני קם לישיבה, טום יושב ליד השולחן שקוע בטלפון ואדם מצחצח שיניים, מסתרק ונועל נעליים תוך כדי שהוא צועק משהו שנשמע כמו, "איפה הנעל הזאת?!"
"בדקת מתחת למיטה?" אני שואל כשאני קם, מתקדם לשירותים ומשפשף את עיניי מעייפות.
"בראור שגגדקתי מתאת נמיטה!" המשפט יוצא לו מעוות עם המברשת שיניים שעדיין דחוסה לפיו.
טום בועט נעל ממקום מושבו לאמצע החדר, בלי להרים מבט מהטלפון.
"לא יכולת להגיד לפניי?" אדם ממלמל והולך לשירותים לשטוף את הפה.
"טוב, אני יורד." טום מודיע לנו ויוצא.
אני ממשיך להתארגן בשקט עד שאני שומע הודעה מהטלפון.
אולי הם צירפו אותי לקבוצה כבר?
משום מה הרגשתי קצת גלגל חמישי פה, אמבר וטום, אדם ואמילי. ואני.
הם אמרו שהם יצרפו אותי לקבוצה, אני מאמין להם, באמת אבל מתי?
זה לא שאני אובססיבי לקבוצות או משהו, פשוט.. אני גם חלק, לא?
ליהי: אומייגאד. מתרגשת ברמות לראות אותך היום. אחכה בתחנה. אוהבת.
החיוך הדבילי מהבוקר שב לפניי ואני עונה לה בהודעה דביקה דומה.
"אווווו, חמודים. תמסור לליהי בוקר טוב בשמי." אדם מודיע פתאום.
"מה אתה קשור בכלל?"
"אני תמיד קשור, צ'אק. תבין את זה."
אמנם הם לא צירפו אותי לקבוצה ויש עוד מה לשפר אבל כן התקרבנו אתמול ושלשום. אחרי שחזרתי מהשיחה עם ליהי, ואדם חזר רגוע מסיבוב המחשבות שלו (ככה אמילי קראה לזה), ניסינו ביחד לפתור את החריטות על לוח המתכת.
כשישבנו על זה העלתי רעיון שזה נראה ממש כמו הפרדס והסביבה. החממה, הבית, המחסן.
כולם הסכימו איתי, אבל הבעיה היא שהיו שם חריטות לא קשורות, לא סתם קווים רנדומלים שאפשר ליחס לשריטות, משהו כמו סימנים, סימנים שלא הצלחנו להבין כי אנחנו לא מדברים סימנית (ככה אדם ואמבר קראו לזה).
הייתה תחושה שבאמת התחברנו קצת וזה משמח אותי.
ככה לא אצטרך לסבול פה עוד כל כך הרבה זמן לבד.
"נו! נו! נו!" אדם מזרז אותי. "אתה מוכן? אנחנו יורדים. שרה תהרוג אותנו."
"אלברט יהרוג אותנו." אני מודה בחשש.
אדם מגחך ופותח את הדלת.

"להתראות, ילדים. נתראה בראשון."
אנחנו גוררים את המזוודות לכיוון התחנה, יש לי הרגשה כאילו אנחנו כאן כבר שבועיים שבפועל זה היה בקושי יומיים.
"חוזרים בראשון לעוד שבוע של כיף." אדם אומר פתאום, בציניות גמורה. "אל תתלהבו מהחופש."
"כאילו כזה גרוע לך פה." אמבר זורקת, מבטה תקוע בחלל.
"איתך? נורא ואיום." הוא מסנן.
"וואו, אתם יכולים לא לריב לחמש דקות? אתם מתנהגים כמו חתול ועכבר." אמילי קוטעת את אמבר שהתחיל ה להחזיר לאדם.
"אני החתול." מדגישה אמבר.
"מה? ואני העכבר? שום סיכוי. אני החתול."
"אתה נראה לעצמך כמו חתול? אתה נראה כמו עכברוש ואני מחמיאה." היא שמה דגש על המילה האחרונה.
"אוקיי, המצב אבוד ביניכם." טום נחלץ לעזרה לאמילי. "מה קורה? היה נראה שהתחברתם מקסים בחממה."
"הצלתי אותו ממוות, אז הוא גמל לי בכך שהוא זרק לרצפה את המתכת שראה שחשובה לי." אמבר נעצה באדם מבט זועם.
הוא גילגל את עיניו כתשובה.
"איפה היא באמת?" אני מנסה להסיט את נושא השיחה ומצליח לא רע.
"אצלי במזוודה כמובן." אמבר טופחת על המזוודה שלה להמחשה.
"מה את מתכוונת לעשות איתה?"
אמבר הולכת לצידי והשאר מדברים מאחורה.
"לא לצייר עליה עדיין, אל תדאג. אני רוצה לבדוק אותה שוב בבית, אעדכן אתכם בראשון אם אמצא משהו."
אני מהנהן בהסכמה.
אנחנו מגיעים לחמישה צעדים לפניי התחנה ואדם רץ במהירות ומתיישב בספסל.
אמילי דוחפת אותו הצידה ומתיישבת לידו.
טום ואמבר מתיישבים ביחד על הספסל השני שקועים בטלפון.
לזה אני קורא, גלגל חמישי.
האוטובוס מגיע, אמילי אדם ואני עולים, טום אומר לנו שאחותו מגיעה לאסוף אותו ואת אמבר.
אני נפרדים מהם והאוטובוס מתחיל לנסוע.
אני מתיישב בספסל פנוי ובמפתיע אמילי מתיישבת לידי.
אני מנסה להסתיר את ההפתעה שלי.
"מה יש לך?" אמילי מחייכת.
"שום דבר, חשבתי שתשבי ליד אדם." אני מודה בכנות.
אמילי מושכת בפניה בחיוך קטן ומבטה מופנה קדימה.
"אתה רוצה שאני אלך? לדבר עם ליהי או משהו?"
"לא," אני ממהר להגיד. "אני אפגוש אותה בקרוב."
אדם נעמד על ברכיו, על המושבים, ספסל לפנינו.
"אז צ'אק." הוא אומר ברשמיות. "לא יצא לנו כל כך לדבר, איך אתה מרגיש?"
"טוב, אתה צעקת עליי הבוקר בלי הפסקה אז.."
"לא דיברנו." אדם קוטע אותי. "אני צעקתי עליך, זה היה דיבור חד צדדי." הוא מתקן אותי ומחווה בידיו להדגשה.
אמילי צוחקת מהצד, "הייתי צריכה לראות את זה."
"את אדם צועק עליי, מצחצח שיניים, מחפש את הנעליים שלו והכל במקביל? כן, היית צריכה לראות את זה." אני מצטרף לצחוק.
"חבל שאין מצלמות בחדרים." היא אומרת.
"מזל שאין מצלמות בחדרים." אדם מלמל.
"טוב, מה אתם יודעים.. אולי יש. אני חושב שראיתי משהו שנראה כמו במצלמה בקיר של החלון."
נראה שהם מנסים להיזכר במשהו כזה ולא מצליח להם.
"טוב, אז לא להתלבש בחדר.." אמילי אומרת בקול ספק מופתע ספק... לחוץ?
"רצוי."
"מעניין למה יש שם בכלל מצלמות.." אדם חושב בקול.
"אולי.." אני מתחיל ועוצר. אני באמת לא יודע למה.
"מה, הם רצו לעקוב אחריי הילדים שלהם או משהו?"
המצלמה נראתה דיי חדשה. אני רוצה לומר ושותק. הם נראים לחוצים גם ככה.
אני מעיף מבט בחלון.
מוכר.
אני מבין שפספסתי את התחנה שלי, לא בהרבה אבל פיספסתי.
"שיט," אני ממלמל ונעמד במהירות.
"אוי," אמילי מבינה. "ביי."
"נתראה בראשון." אדם מוסיף ועובר להתיישב ליד אמילי.
"ביי." אני אומר ויורד בלי לחכות שדלת האוטובוס תפתח עד הסוף.
אני לוקח את המזוודה שלי מתא המטען ומתחיל להתקדם במהירות חזרה לכיוון ביתי.
אני מוציא את הטלפון, בודק אם יש הודעות חדשות, שום דבר.
ואז אני נזכר בהודעה של ליהי.
אומייגד. מתרגשת ברמות לראות אותך היום. אחכה בתחנה. אוהבת.
שיט. היא בטח מתייבשת עכשיו בתחנה.
אני מאיץ את צעדיי שהיו מהואצים מלפניי וגורר את המזוודה מאחורי.
אני כבר רואה את התחנה בסוף השביל ומנסה למצוא את ליהי.
פתאום היא מתקדמת מהספסל של התחנה, מבט מודאג על פניה, ידיה שלובות בחוזקה.
"היי! ליהי!"
פניה נפנות לכיוון קולי בתנועה חדה.
היא קולטת אותי, חיוך גדול עולה על פניה.
אני מתחיל לרוץ אליה והיא אליי. בלי לשים לב אנחנו כבר מחובקים. אני טומן את ראשי בשקע כתפה ונושם אליי את הריח המוכר שלה.
היא מתרחקת ממני בחיוך, "התגעגעתי אלייך כל-"
אני קוטע אותה בנשיקה שייחלתי אליה כל דקה ביומיים האלה.
ליהי מתנתקת ממני בציחקוק, "בוא, אנחנו באמצע הרחוב. נמשיך את זה בבית."
אנחנו מגיעים לרחוב שלנו, קובעים להיפגש אחר כך ונפרדים כל אחד לביתו.
אני נכנס בשביל הגישה.
הרכב בחניה. אבא בבית.
דלת הכניסה פתוחה. אני מעביר מבט מהיר בבית, מחפש נפש חיה.
אמא במטבח, וונדי בטח איפשהו בבית או בחצר ואבא.. אבא כנראה רובץ בסלון.
"היי," אני אומר.
"אההה, ילד שלי. הגעת!" אמא מחבקת אותי בזהירות שלא אתלכלך מידיה המכוסות בצק.
אמנם אמא הייתה חלק מההחלטה על העונש, אבל עליה אני פחות כועס. אני יודע שאבא לא כל כך נתן לה להביע את דעתה בנוגע לזה.
אני עולה במדרגות לחדרי. באמצע המבטים שלי ושל אבי נפגשים, הוא מהנהן לי הנהון קצר. זה מה שאני מקבל. הנהון.
אני מהנהן בחזרה וממשיך לעלות..
בתקופה האחרונה קצת מתוחה ביני לבין אבי, עם כל העניין של הלימודים. פעם כשהייתי צעיר יותר וזה לא השפיע, היה לנו את הקשר אב ובן הכי טוב שיכול להיות לאב ובן.
אבא שלי הוא אדם מצחיק, שופע חיים, רציני כשצריך. אבא למופת. אבל כשהוא דורש משהו, זה צריך לקרות. אחרת.. אחרת תשאו בתוצאות.
אני נופל על המיטה בחבטה ונושם כמה נשימות עמוקות עם הזרוע על העיניים לחסום את השמש.
לפתע אני שומע התנשמויות מהירות. אני מנסה להכין את עצמי למה שאני יודע שהולך להגיע ולא ממש מצליח, כך שאני מרגיש כמו אגרוף בבטן כשוונדי קופצת עליי.
אני קם לישיבה ומחזיק אותה ביד אחת ובשניה מגרד לה בנקודה האהובה עליה מאחורי האוזן.
את וונדי קיבלתי למתנת יום הולדת 11 ומאז היא פה. היא שייכת לי אז אני זה שאחראי על כל הצרכים שלה - להוציא אותה לטיולים, לרשום ברשימת קניות לקנות לה אוכל ולדאוג לה לצעצועים (כדי שלא תהרוס את הבית).
את השם וונדי ליהי ואני בחרנו על שם גיבורת סדרת טלוויזיה שממש אהבנו באותה התקופה.
אחרי שנה שכבר החלטנו שהסדרה הזאת לילדים ואנחנו גדולים, ניסינו לשנות לה את השם, אבל היא כבר הייתה גדולה מידיי ורגילה לוונדי אז החלטנו להשאיר את השם ככה ולהכחיש את הקשר שלו לסדרה.
ליהי מצטרפת אליי המון לטיולים עם וונדי. הנשיקה הראשונה שלנו הייתה באמצע טיול שנגרר לשיחה עמוקה ואז לרגע הכי טוב בחיים שלי.
אני יורד למטה וונדי אחריי, "אני יוצא לסיבוב." אני מודיע לחלל האוויר ולא מקבל תשובה בחזרה.