קיץ בפרדס

《פרק 10》- דם

טום:

אחרי סוף שבוע ארוך ונעים הגיע הזמן לחזור לעבודה לשבוע שלם וחדש.
קיוויתי שיהיה טוב יותר. לא יודע למה.
אחרי כמה שיחות התעדכנות -חלקן מביכות חלקן מצחיקות- עם כולם, עלינו לחדרים חזרה.
"אותן מיטות!" צועק אדם ומסתער על החדר.
אני נאנח, מודע לזה שזה קרב אבוד מראש.
"אתה יכול לקבל את המיטה שלי אם אתה רוצה." אומר צ'אק בחיוך לידי.
"לא זה בסדר, כבר התרגלתי ללמעלה." אני לא יודע למה אני דוחה כל הזמן אנשים שמנסים לעזור לי.
צ'אק מושך בכתפיו ונכנס אחריי לחדר.
אני מגליש את המזוודה מתחת למיטה של אדם ויוצא לחדר של הבנות.
אני דופק כמה פעמים וכשאני לא מקבל תשובה אני פותח את הדלת בעדינות.
אמבר עם אוזניות קשת על האוזניים מחטטת במזוודה.
ממקומי בכניסה לחדר אני יכול לשמוע את השיר שהיא שומעת, מה שאומר שהיא שומעת בווליום חזק מידיי, מה שאומר שהיא עצבנית על משהו.
אני מגיע מאחוריה ומזיז אוזניה אחת מהאוזן שלה, אמבר נבהלת ונרתעת אחורה.
אני לוקח צעד אחד אחורה להרגיע אותה, "זה רק אני."
"אל.." היא נושמת לרגע. "אתה צריך משהו?" היא גם נשמעת עצבנית.
כדאי להתרחק.
"לא כלום, איפה אמילי?"
"למטה עוזרת לשרה להכין ארוחת צהריים, אני חושבת." היא אומרת בדעה מוסחת וחוזרת לחטט במזוודה.
"מה קורה?" אני שואל אותה.
"כלום לא קורה." היא לא מסתובבת אליי.
"אמבר." אני מקשה מעט את נימת קולי.
"מה?" היא מסתובבת אליי.
"מה קרה?" אני שואל בעדינות ומתיישב לידה.
"אמא שלי.." היא מסבירה בשקט ועוצמת את עיניה בייאוש.
אני לא יודע הרבה על המשפחה של אמבר. אני יודע שקורה שם משהו אבל היא לא משתפת אותי בהכל. היא לא משתפת אף אחד בהכל..
אני לא נפגע מזה, אני מבין שיש דברים שרוצים שישארו אצלנו.
אני מושך אותה אליי לחיבוק בהעדר משהו מועיל יותר לעשות.. אנחנו יושבים ככה כמה דקות, ראשה צמוד לחזי וזרועותיי עוטפות את מותניה.
דלת החדר נפתחה בחוזקה, אמילי עומדת שם וקופאת באמצע גירוד עם פרק כף היד בעין.
"אני מפריעה למשהו?" היא שואלת בקול שקט וחיוך מאולץ עולה על פניה.
משום מה הרגשתי לא בנוח.
"לא אמס, הכל מדהים." עונה אמבר. אני כמעט יכול לשמוע את הלבנים מסתדרות אצל אמבר ובונות חזרה את החומות המוכרות שמגנות עליה.
אמילי נכנסת לחדר ואני מבחין בידה העטופות כפפות ניילון של בישול.
היא שמה לב למבטי ומסבירה, "עזרתי לשרה להכין ארוחת צהריים. היא שלחה אותי לקרוא לכם."
אמילי שולפת את הכפפות מיידיה וזורקת אותן בפח בקצה החדר.
"מעולה! מה יש לאכול?" אמבר שואלת ומורידה את האוזניות אל המיטה.
"פסטה אדומה וקציצות בשר." היא עונה בלי להפגין רגש.
"טוב." אמבר קמה ומנערת ממכנסי הג'ינס הארוכים פירורים בלתי נראים. "בואו נלך, אני גוועת."
אחרי ארוחת הצהריים, שיחת מה קורה, מה נשמע מביכה ומנוחה, אנחנו יוצאים לעבוד.
"לא דברים מסובכים." שרה אמרה בארוחה. "לסדר את המחסן ולעשות ספירת מלאי. שעה-שעתיים לכל היותר. סיימתם, לא סיימתם, עכשיו תשע, שתיים-עשרה לא משנה מה, אתם בחדרים." שרה רצתה שנעשה את זה למחרת, אבל התעקשנו על היום בלי סיבה.. כנראה סתם רצינו לסיים עוד עבודה.
בגלל שכולנו כל כך בוגרים, עשינו הגרלה לחלוקת עבודה - צ'אק, אמילי ואמבר בספירת מלאי, אדם ואני בסידור המחסן.
אנחנו מחליפים כיף שלא ציפיתי אליו.
אנחנו מגיעים למחסן. אמבר, צ'אק ואמילי עומדים
בחוץ, דנים על הרשימה ואדם ואני נכנסו לבפנים.
"אני על ימין, אתה על שמאל." אני מודיע לאדם אחרי סקירה מהירה של המחסן ומסתובב לצד שלי.
"סגור." משום מה חשבתי שהתנגד, שלא יקבל את מה שאמרתי ויעשה את זה כפקודה. לפי איך שזה נראה עם אמבר, אדם לא קל לשיחה, אבל זה כנראה רק הם, אחד עם השני והאישיויות המתנגשות שלהם.
אנחנו מתחילים לעבוד ביעילות וחריצות בלי לדבר הרבה, לפעמים עזרה להרים משהו כבד או שאלה קטנה.
פעם או פעמיים צוות ספירת מלאי נכנסים לספור דברים במחסן ויוצאים חזרה לבחוץ. למה הם צריכים להיות שלושתם? אין לי מושג. אולי אחד מחזיק את העט, השני הדף והשלישי סופר. אף אחד לא יכול לעשות כמה פעולות במקביל.
אנחנו מסיימים לסדר ונעמדים מרוצים.
אדם מנקה את כפות ידיו מאבק ומוחה זעה ממצחו. "יפה מאוד."
"כן, הצלחנו."
"מה השעה?" הוא שואל.
אני מתכוון לשלוף את הטלפון כדי לענות לו אבל הוא לא נמצא בכיס. "איפה הטלפון שלי?" אני ממלמל ומסתובב לחפש אותו.
אדם עוזר לי לחפש ואחרי כמה דקות של עצבים (כי אין דבר מעצבן יותר מאשר לא למצוא משהו שנעלם) הוא מרים אותו מעל המקרר.
"איך הוא הגיע לשם?" אני לוקח את הטלפון ממנו.
"אולי כשסידרת או משהו.."
אני מושך בכתפיי ופותח את הטלפון. חמש שיחות שלא נענו מאמבר. "וואו. מה קרה.."
"מה?"
"אמבר התקשרה אליי חמש פעמים."
אני מתקשר אליה חזרה, היא לא עונה, השיחה עוברת לתא הקולי ואני מנתק.
"עשר עכשיו." אני עונה לשאלה שלו מקודם.
"אה אוקיי. אתה חושב שהם סיימו כבר?"
"הם היו אמורים לסיים לפנינו. אני לא יודע-"
אני נקטע על ידי צרחה מקפיאת דם.
אדם ואני מחליפים מבטים מהירים ורצים החוצה.
אנחנו מתקדמים במהירות לכיוון המקום שהצרחה באה ממנו ותוך כדי אני מתקשר לאמבר שוב ושוב.
היא עונה לי בפעם הרביעית. תודה לאל.
"אמבר? מה קורה? איפה אתם?"
"יש פה מישהו פסיכופת, טום." היא נשמעת מבוהלת, קולה קצר נשימה. "הוא רודף אחרינו עם אקדח."
מה.. מה?! "איפה אתם?" אני שואל שוב.
"ליד החממה, נראלי. אני לא יודעת בדיוק."
"אוקיי, אנחנו בדרך. תתחבאו עד שנגיע." אני מנסה לשמור על קור רוח.
"מה קורה?" אדם צועק אליי.
אני מסביר לו בקצרה את מה שאמבר אמרה לי בטלפון ואנחנו מגבירים מהירות.
"תתקשר לשרה!" הוא אומר לי.
אני פותח את הטלפון ונזכר, "אין לי את המספר שלה."
אדם מקלל כמה פעמים ואנחנו ממשיכים לרוץ בבוץ, בחושך. לפעמים אני פותח את הפנס כשהתאורה של מחוץ למחסן לא מגיעה אלינו, אבל סוגר אותו קצת אחריי כדי לשמור על סוללה.
אנחנו מגיעים לאזור החממה ומאטים קצת.
אני מנסה לחפש אותם אבל חשוך מידיי ושקט. צרצרים נשמעים באופק.
אנחנו קוראים בשמם כמה פעמים ולא מקבלים תשובה.
אני מתחיל להילחץ ומתחיל להתקדם לאיזשהו כיוון בלי הרבה מטרה.
"חכה רגע, טום!" אדם קורא אליי.
אני מסתובב ורואה אותו מכופף על החול כמה צעדים מאיפה שעמד לפניי.
אני מתקדם אליו ורואה אותו אוחז במשהו.
"זה.. זה מה שאני חושב שזה?" ליבי מתחיל להלום בעוצמה והפאניקה גואה בי.
"זה דם, טום. זה דם."
אני מגמגם, לא יודע מה לעשות עם עצמי. מה דם? מי שזה לא יהיה ירה בהם? הם... מתים? הרגשתי שאני הולך להשתגע. הסתובבתי סביב עצמי והעברתי את ידי בשיערי מלחץ, כמעט תולש אותו. נשימותי הפכו מהירות ושטוחות. לא. לא. לא עכשיו.
"אבל חוץ מזה," אדם ממשיך. "זה הדף של הספירת מלאי. הם בטח היו פה."
אני מכריח את עצמי להתרכז ולהישאר רגוע. כמו שאבא ואמא תמיד לימדו אותי. "ואם הוא עף מהרוח?"
"אתה מרגיש רוח?" הוא מרים את ראשו ומביט בי כאילו אני מטומטם.
"אני לא יודע, אדם! אני רואה דם. אני משתגע כי אני לא יודע מה קורה עם חברים שלנו. אני לא יודע מה אני מרגיש." אני צועק.
"אוקיי, אבל להשתגע לא יעזור לאף אחד, נכון?" הוא נעמד על רגליו ומניח את ידיו על כתפיי.
הוא מסתכל בעיניי, מבטו מעודד וקשה כמו פלדה ביחד. "תנשום עמוק."
אני מנסה לנשום עמוק ומשחרר את ידיו ממני. אני אסיר תודה על כך שהוא מנסה לעזור לי, אבל אני לא חושב שאני יכול שלא להשתגע ככה.
לפתע צדה את עיניי אבן לבנה גדולה בהמשך השביל, עליה כתם כהה.
אני מתקרב לאבן ויודע מה אני הולך לראות לפניי שאני נוגע בנוזל.
"אדם." קולי מדוד.
הוא מגיע מאחורי ומסתכל על הכתם.
אני פותח פנס בטלפון והחשד שלי מתאמת. דם.
אדם טופח על כתפי ומצביע על עוד אבן לפנינו.
"נעקוב אחרי שביל הדם?"
"יש לנו ברירה אחרת?"
אני לא עונה לו ואנחנו ממשיכים ללכת.
פתאום אני רואה דמויות שחורות בקצה.
אני טופח לאדם על הכתף ומצביע לעבר הדמויות.
הוא מתחיל לרוץ, אני תופס אותו ביד. "אם הרוצח עדיין שם? מה יעזור אם נתפס גם?"
אדם מרים את קצה חולצתו ונגלה לעיניי פטיש גדול תקוע בחגורתו.
"מתי הספקת לקחת את זה?" אני מסתכל עליו בהלם.
"טוב.. לא חשבתי שנהיה מועילים כל כך בלי מבוגרים, בלי אקדח משלנו.. אז הבאתי את הדבר הראשון שיכולתי לחשוב עליו."
אנחנו בכל זאת נכנסים לשורת העצים ומתחילים ללכת לכיוון הדמויות. איך לא חשבתי על להביא משהו בעצמי? מה רציתי לעשות? לקרוע את הגרון של הרוצח במה ידיי?
אתה לא חשבת על זה כי הדבר היחיד שהיה לך בראש זה לבוא לעזור להם. גם אם תצטרך לקרוע את הגרון שלו במה ידייך.
עונה לי קול מוכר ולא מוכר בראש.
"היי! תסתכל, הם שלושה." אדם אומר לי בהתלהבות.
שלושה זה אומר שאלה או צ'אק, אמבר ואמילי או הפסיכופת ושניים משלנו.
אדם כבר מתחיל לרוץ.
טוב, נצטרך לסמוך על הפטיש.
אני מתחיל לרוץ אחריו וכבר מזהה את אמילי שעומדת, אמבר יושבת על החול.
וצ'אק.. צ'אק שוכב?
מחשבה ממש לא טובה מנקרת לי במוח ואני דוחף אותה וסוגר עליה דלת מנטלית עשויה מפלדה.
אנחנו מגיעים אליהם.
"אה.." נראה שאדם חסר מילים לראשונה בחייו.
אמילי מחבקת אותו ישר, בוכה.
צ'אק שוכב על האדמה, עיניו עצומות, גופו חיוור, פצע עצום נמצא בחזהו וכל חולצתו ספוגה דם.
ואמבר מביטה בי בעיניים חסרות רגש.
המחשבה עוקפת את הדלת ומקרינה אל עצמה ישר באמצע מוחי ביחד עם אמבר שאומרת אותה בקול.
"הוא.. הוא מת."