קיץ בפרדס

《פרק 11》- לשרוד

אמילי:

רצנו, רצנו כדי לברוח מהאיש המטורף עם האקדח.
"תביאו לי את המפה!" הוא צרח בקול לא טבעי ודלק מאחורינו.
"על איזה מפה הוא מדבר?" שאל צ'אק בקול לחוץ.
"אין לי שמץ של מושג." עניתי.
אמבר נראתה כאילו היא מנסה לשבור את הראש ממחשבה על איזה מפה זאת.
הייתה הרגשה שגם אם היינו יודעים על איזה מפה מדובר, עם הלחץ, ההתנשמויות והבריחה לא היינו עולים על זה בחיים.
סובבתי את מבטי אליו. הוא היה לבוש שחורים בכף רגל ועד ראש. כובע גרב היה חבוש על פניו כך שלא יכלנו לראות אותם. קולו היה עמוק ומפחיד. לפי גופו הוא נראה בעשור הרביעי או השלישי לחייו ולמרות זאת הוא רץ כמו פיל.
לא נוכל לברוח לנצח. המשכנו לרוץ כשהמחשבה הזאת עלתה בראשי.
"איפה המפה?!" הוא צעק אלינו. "תביאו לי את המפה או שתמותו."
הרגשתי כאב חד בבטן שנוצר משמיעת הרצינות שלו כשאמר את המילה 'תמותו'.
"אנחנו לא יודעים על איזה מפה אתה מדבר!" אמבר צעקה אליו.
"אל תתממו אתם יודעים בדיוק."
העלתי את הרעיון לרוץ בין העצים אבל חששנו שנאבד אחד את השני או שנאבד ונמצא את עצמנו פתאום מולו.
פתאום צ'אק מעד מאבן גדולה על האדמה. הנפילה הייתה חזקה מהתנופה שצבר. פצע גדול כולו חול ודם נראה בברכו.
הוא תפס בברכו ועצם את עיניו בחוזקה מתאמץ לא ליבב מכאב.
נעצרנו. עזבתי את הדף של הספירת מלאי -שעד עכשיו היה בידי מסיבה כלשהי- על האדמה ועזרנו לצ'אק לקום.
סובבתי מבט למטורף, הוא התהלך בניחוחות אלינו, האקדח עדיין בידיו.
צ'אק תלה יד אחת על כתפי והשניה על אמבר, ניסינו לעזור לו להתקדם, הלכנו עוד צעד ועוד צעד מהר ככל האפשר.
אבל המטורף חייך כאילו הוא יודע משהו שאנחנו לא.
פחדתי.
"אני לא יכול." צ'אק נאנק.
"עוד קצת." שידלה אותו אמבר.
"עוד קצת ומה?" לחשתי בזעם. "אנחנו פה, הבית בכלל בצד השני, אין שום סיכוי שמישהו יבוא לעזור לנו."
"התקשרתי לטום, הוא לא עונה אבל.."
"הוא לא עונה, אמבר." הייתי פסימית, ידעתי את זה, אבל הייתי גם עצבנית ולא רציתי לפתח תקוות שווא.
"בנות." צ'אק נשם עמוק. "אני לא יודע אם אני יכול להמשיך. הרגל שלי ממש כואבת."
העפתי מבט ברגל שלו.
המכה הייתה חזקה, הוא טיפטף דם כל הדרך.
נעצרנו בלית ברירה.
"יופי. אני שמח." קולו חלקלק. אני שונאת אותו. "אני גם ככה לא כזה בכושר." הוא סובב את האקדח על אצבעו.
"עכשיו תגידו לי." הוא התקרב אלינו. "איפה המפה?"
"אין לנו שמץ של מושג על מה אתה מדבר." עונה אמבר בקול רגוע להפליא.
"אוקיי, אז נעשה את זה בדרך הקשה. חבל." היא הרים את האקדח וכיוון אותו על כל אחד מאיתנו בתור.
הלב שלי החסיר כמה פעימות. הרגשתי שאני הולכת להתעלף.
"אני קצת עצבני עכשיו, גרמתם לי לעשות כושר ואני לא מעריץ גדול. אז, את מי נהרוג קודם? אותך?" הוא הצביע עם האקדח עליי. נסוגתי צעד לאחור והרגשתי דמעות חמות יורדות על לחיי.
"אין צורך לבכות, מתוקה." ההבעה שלו הייתה כמעט אבהית. "או אותך, יפיופה?" הוא הצביע על אמבר. היא נראתה רק זועמת. שום רגש של פחד לא נראה בפניה.
"או אותך בכלל?" פניו של צ'אק היו מפוחדות כל כך.
קול מחריד של ירייה נשמע. עצמתי עיניים בבעתה וצרחתי בחדות באופן לא רצוני.
"היי, וואו. האוזניים שלי." הוא המשיך לדבר.
הוא ירה לאוויר, הבנתי. ירה לאוויר לאזהרה.
"כדאי שתעני לזה." הוא מצביע בעזרת האקדח על הכיס של אמבר. נראה שהיא מתעוררת מאיזושהי הזייה. היא שלפה את הטלפון והסתכלה אליו בפחד.
"קדימה, תגידו לו מה שאת רוצה. זה לא שאני יהרוג אותך אם תתדברי עליי לא יפה." הוא צחק מהבדיחה המחרידה של עצמו וניסה לדבר עם צ'אק לבנתיים
לא שמעתי מה אמר לצ'אק כי הייתי מרוכזת בשיחה של אמבר וטום אבל לפי מה שראיתי צ'אק לא שיתף פעולה.
אחרי פחות מדקה של שיחה המטורף הורה לה לנתק.
היא ניתקה את הטלפון והתכוונה להחזיר אותו לתיק.
"לא לא לא לא." הוא אמר. "תזרקי אותו."
"אוקיי, אנחנו נחפש את המפה. רק תן לנו ללכת." אמרתי בקול חנוק.
"בסדר."
בסדר? הוא נותן לנו ללכת?
עוד קול מקפיא דם של ירייה נשמע. צ'אק הביט אל חזהו באימה.
אמבר התנשמה בחדות והתכופפה במהירות לעבר צ'אק. אני הייתי במין סיוט. הרגשתי שזה לא אמיתי.
תתעוררי. תתעוררי. תתעוררי.
"זה לא סיוט, מתוקה." דיבר אליי המטורף. "זה רק בשביל שתדעו שלא כדאי לעצבן אותי." ראיתי את החיוך שלו מתחת לכובע.
"תמצאו את המפה לפעם הבאה, בסדר?" הוא אמר זאת בקול מתוק שעורר בי חלחלה.
"ו.. כדאי שתעזבו אותו. לא נראה שיש משהו שתוכלו לעשות. הוא גם ככה הכי פחות מועיל, לא ככה?"
הבטתי לרגע בצ'אק. הוא דיבר אל אמבר בחולשה מילים שלא שמעתי. רציתי להתכופף לעזור לו גם. לשמוע את מילותיו האחרונות, אבל לא יכולתי. הייתי קפואה. ואז צ'אק עצם את עיניו. עצם אותן לנצח.
הרמתי את מבטי חזרה והוא לא היה שם. המטורף ברח.
אמבר לא קמה. היא ישבה ליד צ'אק והחזיקה לו את היד.
לפתע נשמעו קולות מהעצים, טום ואדם יצאו משם ורצו אלינו.
"אה.." קולו של אדם מחזיר אותי למציאות ואני נופלת עליו בחיבוק.
דמעותיי זורמות על חולצתו בפרץ.