קיץ בפרדס

《פרק 8》- לב שבור ומתוסכל

אדם:

אחרי ארוחת הצהריים שטעימה להפליא, הודות לשרה ואמילי, אנחנו עולים לחדרים.
צ'אק יוצא מהחדר בשניה שהוא מגיע אליו, עם הטלפון ומסמן לטום ולי משהו שנראה לי כמו חד קרן, מסך ומלפפון.
טום מסביר לי שהוא סימן לנו חברה שלו התקשרה אליו בווידאו אז הוא יוצא.
הם כנראה המציאו שפת סימנים סודית בזמן שעבדו יחד ולא הספיקו לספר לי.
אני פותח את הטלפון שלי כשאני שומע את הצפצוף המוזר ששמתי לי בשביל לשים לב ומצפה לראות הודעה מאמילי. הכרחתי את אמא שלי להבטיח שלא תפציץ בהודעות.
אבל במקום הודעה מאמילי מחכה לי קבוצה חדשה בשם עובדים בפרדס.
קבוצה שאמילי יצרה כרגע שכוללת את אמבר, טום, אותה ואותי.
אמילי: תשאלו את צ'אק מה המספר שלו ותצרפו אותו.
אני מרים מבט לטום שמסתכל עליי במבט מוזר. "כן, אני גם תוהה לעצמי." אני מסכים איתו.
"שיהיה." הוא נאנח.
טום: הוא לא פה עכשיו נשאל אותו כשיחזור.
אמבר: מזה השם הגרוע הזה, אמס?
ותוך שניה שם הקבוצה שונה ל-צוות שרה.
אני: ברצינות?
אמבר: הכי ברצינות.
אמבר: טוב, בואו לפה נבדוק את הלוח הזה שמצאתי.
אני: מצאנו*
היא לא טורחת לענות.
"אתה בא?" שואל טום
"מה עכשיו?"
"לא, מחרתיים."
"אוקיי, אני בא."
אנחנו נכנסים לחדר, אותו חדר כמו שלנו, רק עם מיטה אחת במקום שתיים - אחת צמודה לקיר של הדלת מצד שמאל והשניה ליד הקיר הנגדי של הדלת, לרוחב, צמודה לפינה. היה ברור לי שהמיטה השניה המבולגנת היא של אמילי.
ליד הקיר של המיטה של אמילי, בפינה השניה יש שולחן קטן וכיסא פלסטיק.
ומשם יש מסדרון קצר שמצד אחד שלו יש ארון ומצד השני יש חדרון שבו יש שירותים ומקלחת.
כן, בדיוק כמו החדר שלנו.
אני מתיישב על המיטה של אמילי, טום על הכיסא, אמבר על מיטתה ברגליים שלובות ואמילי יושבת על הרצפה.
"את יכולה להביא לי את זה?" אמבר פונה לאמילי ומצביעה על הלוח שמושען על הקיר הקרוב אליה.
היא מושיטה לה אותו.
"יש לכן משהו לאכול?" אני שואל ברנדומליות.
"הרגע..." אמילי מתחילה, אני שולח לה מבט מצמית והיא ממלמלת, "בארון, הצד השמאלי, מדף תחתון."
"מסכן, אחרי התעלפות." אמבר אומרת מבלי להרים מבט מהמתכת.
אני באמת חושב שהמתכת הזאת היא שום דבר, אמבר סתם עושה עיניין.
"אוקיי, אז מה זה?" אני שואל עם דוריטוס דחוס לפי, רוצה לסיים פה.
"אני לא יודעת, תראו יש פה חריטות על זה אבל הן לא מסמנות כלום."
טום קם, מתיישב ליד אמבר ומעביר יד על המתכת.
"אני מרגיש את זה, כן." הוא מרים אותה ומצר את עיניו לנסות לראות טוב יותר. "לא רואים כלום."
אמילי מושיטה יד וטום מעביר לה את המתכת, היא מעבירה עליה את היד הלוך ושוב. "טוב, אז מה נעשה עם זה?"
משתרר שקט כמה שניות עד שאני קם חוטף את זה מאמילי וזורק באוויר, "כלום. תזרקו את זה."
המתכת נופלת באמצע החדר בקול מתכתי מצלצל.
אמבר קמה במהירות ודוחפת אותי בחוזקה, "היי! מה אתה חושב שאתה עושה? אם לא נעשה בזה כלום אני אמרתי לכם שאני אשתמש בזה!"
אני מועד אחורה, מחייך, עד שאני רואה את הפרצוף של אמילי, החיוך נמחק ואני משפיל מבט.
"זה שום דבר. יכול להיות שיש על זה שתן של איזשהי חיה."
"אויש נו באמת." אמבר מגלגלת את עייניה, "אתה עזרת לי להוציא את זה, מה קרה לך?"
"הגעתי למסקנה שזה מיותר ואפילו מסוכן." אני מרים את ידי להראות לה את החתך.
אמילי נוטשת את הבהיה בטום, מתייצבת ליידי במהירות שיא ובוחנת את החתך.
מבט מבולבל עולה על פניה של אמבר. "מתי קיבלת את זה? למה לא אמרת?"
"כי היית מרוכזת מידיי בדבר הזה שלא שמת לב לכלום." אני משחרר את ידי מאמילי, "אני בסדר, זה לא עמוק, כמעט לא כואב."
"היי תראו." טום מדבר ממרכז החדר, מכופף ליד המתכת.
אנחנו מסתובבים אליו. קרן שמש מהחלון נכנסה, פגעה במתכת שעל הרצפה עדיין וחשפה חריטות מוזרות עליה.
"מה זה?" אמבר מתכופפת לידו.
"אני לא יודע, אבל זה נראה כמו משהו מסוים, לא סתם שריטות."
טום מרים את המתכת מהרצפה ומניע אותה בקרן שמש, מנסה למצוא משהו.
אני מתקרב אליהם ומושיט יד. אמבר עוצרת אותי במבט חד.
"אני חושב שאני אלך לעשות סיבוב, תעדכנו אותי מה מצאתם." אני אומר.
"רעיון מעולה." אמבר אומרת ובו בזמן אמילי אומרת, "רעיון גרוע."
הן מחליפות מבטים ואני יוצא.
אני יורד במדרגות הברזל לבחוץ.
נראה שאמבר ואני באמת לא נועדנו להיות חברים.
דקה אחרי שאני יוצא אני רואה הודעה מאמילי.
אמילי: באמת השארת אותי לבד עם הזוג יונים האלה?
אויש, לא חשבתי על זה.
אני באמת חושב רק על עצמי לפעמים.
פתאום אני שומע קולות צחוק ורואה את צ'אק מתקדם לכיווני, "היי."
"להתראות הילי. אוהב אותך." הוא אמר לטלפון, סגר אותו והכניס לכיס האחורי.
"היי, למה אתה פה לבד?"
"סיפור ארוך. כולם בחדר של הבנות עושים תחקיר או משהו, אתה מוזמן להצטרף או לא." אני מושך בכתפיי.
"נראה.." צ'אק אומר, דעתו מוסחת.
"אה אגב, תגיד לאמילי את המספר שלך, הם פתחו קבוצה."
"אוקיי."
"טוב, ביי." אני ממשיך להתרחק מהבית.
צ'אק קצת הזוי. אני מחליט במוח שלי.
אני מתחיל לבעוט באבן וגם כשהיא סוטה ממסלולי אני הולך אחריה, מחזיר אותה או נשאר איתה במסלול החדש. לא משחרר.
כמו הרבה דברים בחיים שלי.
ג'ון לדוגמא..
היה -"היה", הלוואי היה. יותר נכון לומר יש- לי קראש על ג'ון.
ג'ון הוא חנון חתיך בבית ספר של אמילי ושלי. כל הבנות דלוקות עליו. כל הבנות ואני. סתם לא יודע אולי עוד איזה בן.
אף פעם לא הייתי בטוח אם הוא הומו כמוני. אבל בגלל שרציתי אז תמיד חיפשתי רמזים שכן.
למדנו יחד מדעים (המקצוע היחיד שלי בלי אמילי) אז יצא שהיינו שותפים למעבדה כמה פעמים, בכל פעם הוא התנהג אליי מקסים. אז קיוויתי.
עד שיום אחד עברה שמועה שהוא יצא מהארון. שמחתי כל כך באותו יום שלא יכולתי לחכות וניגשתי אליו.
אבל לא. הוא צעק עליי שזה לא נכון ושהוא בחיים לא התאהב בלוזר כמוני, שאשחרר אותו כי אני נדבק אליו והוא מרגיש מוטרד.
אז שיחררתי. לפחות ניסיתי.
אני עדיין מוצא את עצמי חושב עליו, חולם עליו, מדמיין אותנו. אבל כל פעם שזה קורה אני מכריח את עצמי להפסיק. וזה עובד. בקושי.