אמבר:
טום ואמילי גוררים אותי לחדר של הבנים מחוץ לאוזניות ולמתכת בשביל להכיר את החדש.
ישר כשאני רואה אותו, אני שונאת אותו. ההרגשה שהוא מחליף את צ'אק, ואפילו את אדם, לא עוזבת אותי.
הוא מנסה להיות נחמד, אבל זה לא עובד עליי.. הוא משקר.
למה אני בטוחה שזה שקר? דבר ראשון כי אני יודעת לזהות שקרים, דבר שני כי יש לו שיער שחור גולש, עיניים ירוקות כהות, עצמות לחיים גבוהות, שפתיים מלאות ועור שזוף. בחור שנראה ככה אף פעם לא נחמד. הוא לא צריך להיות נחמד.
אמילי וטום מדברים איתו, השיחה לא מביכה כמו שחשבתי שתהייה.
אני רק יושבת בצד ובוחנת אותו. לא מסכימה להכיר אותו ובכך להחליף את צ'אק.
אמילי צוחקת ממשהו שהוא אומר ואני מגלגלת עיניים.
"אמבר?" אמילי קולטת את זה. "קרה משהו?"
אני ממש רוצה לצעוק עליהם, נאום שלם על איך הם מחליפים את צ'אק בלי לשים לב עומד לי בקצה הלשון, אבל אני שותקת וזה לא אופייני לי בכלל, אבל מעט הטקט שיש בי פועל ומשתיק אותי.
"שום דבר." אני מחייכת חיוך מזויף. טום מבין ומביט בי בצער.
אני מחליפים מילים בלי לדבר בכלל, לבסוף הוא נאנח ואני יודעת שהשיחה הזאת לא נגמרה. אנחנו נדבר אחר כך. אני שמחה על הדבר הזה ביני לבין טום, אנחנו לא יכולים להשאיר ויכוח באוויר. אנחנו נתווכח ונפתור את זה. לא משנה מזה וכמה הדעות שלנו שונות לגביי זה. וגם אם לא נצליח להסכים בסופו של דבר, כל אחד ידע את הדעה של השני ויכבד אותה לא משנה מהי.
אחרי כמה דקות, נשמעות דפיקות בדלת החדר.
אמילי קמה לפתוח, "היי, שרה, תכנסי."
"אני שמחה לראות את כולכם יחד." היא מחייכת ויש משהו עצוב בעיניים שלה. "כל הכבוד שאתם ככה מקבלים את דין יפה."
היא פונה אליו, "דין, הם כבר עשו לך פה סיבוב? שתראה את המקום?"
"לא, עוד לא הספקנו.." הוא מחייך וחושף גומת חן אחת.
עכשיו גם גומה יש לו. כמובן.
"אוקיי, תאלץ להסתפק באמבר, אני צריכה את העזרה של טום ואמילי למטה."
"מה? למה דווקא טום ואמילי? מה איתי? למה אני תקועה בתפקיד המדריכת טיולים?" פה, כפי שניתן לראות, הטקט כבר לא עבד, וישר אחרי שסיימתי לדבר אני מבינה שהייתי צריכה לשתוק.
דין לא נראה כאילו זה מפריע לו, וטום מבין את הסיטואציה.
"זה בסדר, נתחלף. אני אעשה לדין את הסיור ואמבר תלך לעזור לכן."
"מעולה." שרה חוזרת לחייך.
למרות שאני דיי בטוחה שמה שאמרתי לא הפריע לדין, כשאני יוצאת אני קולטת אותו נועץ בי מבט ארוך ולא ברור.
אני מתעלמת מהצמרמורת שהמבט שלו מעביר בי וסוגרת את הדלת אחרי.
"סליחה שאני צריכה לקרוא לכן בשעות כאלה, פשוט בדיוק הגיעה אספקה של כמה דברים וצריך להכניס הכל הביתה."
"זה בסדר, שרה." אמילי מחייכת.
"כן, אנחנו פה כדי לעזור לך." אני מוסיפה. אני מעריכה את שרה. היא אדם חזק והיא מדהימה.
היא מסתובבת אלינו בחיוך חם, "תודה, בננות."
היא פותחת את הדלת כניסה ואנחנו רואות שקים מלאים תכולה בכניסה לבית.
"את זה-" היא מצביעה על שק אחד מסוים. "ואת זה-" ועל עוד אחד. "ואת זה-" היא מצביעה על האחד שלידו. "נניח מחוץ למחסן. את כל השאר נכניס הביתה."
אנחנו מתחילות להרים את השקים ולהכניס אותם למטבח.
אני מרימה שק אחד, ושק אחר (שהיה מושען עליו, כנראה) נופל. צנצנת זכוכית מתגלגת מהשקית.
רק שלא נשברה.
אני מתכופפת ומרימה אותה.
אני מתכוונת להחזיר אותה לשק כשהמילה סוס על הצנצנת צדה את עיניי.
ויטמינים ותוספי תזונה לסוסים.
מה?
אני ממצמצת, בטוחה שלא קראתי טוב.
אבל זה עדיין שם.
"מה זה?" אמילי שואלת לידי.
אני מראה לה בלי להוציא מילה. בכל זאת, היחסים בינינו לא מושלמים כרגע.
"מה ל-" אמילי מבולבלת בדיוק כמוני.
"שרה?" אני קוראת לה בלי להוריד את עיני מצנצנת הזכוכית.
שרה מופיעה בכניסה לבית.
אני מראה לה את מה שיש לי ביד כשאמילי שואלת, "יש לכם סוס פה ולא ידענו?"
שרה מחייכת. "לא, אני פשוט אוהבת לקחת תוספי תזונה לסוסים."
כשאנחנו לא צוחקות היא ממשיכה, "טוב, כן. אני מניחה שהגיע הזמן שתכירו את סער."
YOU ARE READING
קיץ בפרדס
Actionטום, אמבר, צ'אק, אמילי ואדם נשלחו לפרדס כל אחד מסיבותיו שלו; בין אם זה חלק מעונש, כסף לטיול או סתם רוגע נפשי. או לפחות זה מה שהם חשבו, כי רוגע נפשי הם לא יקבלו, לא בקרוב. זה מתחיל בדברים בלתי מזוהים שצצים סביב, הם לא מייחסים לכך חשיבות רבה. אבל כשזה...
