אדם:
לא יקרה.
אני ממש לא הולך לחממה עם אמבר.
שרה הקריאה לנו את החלוקה עבודה להיום, אמבר ואני בחממה, צ'אק אמילי וטום בפרדס.
לא נדבר על זה שאני לא רוצה שטום יהיה עם אמילי, אני לא יודע למה הוא הסתכל עליה ככה אתמול, אבל זה לא מצא חן בעיניי. הקטע הוא שאין סיכוי שאני אהיה עם אמבר. יום שלם. בחממה.
אני יודע שאמילי אמרה שהיא נחמדה כשמכירים אותה או משהו, אבל אני לא רוצה להכיר אותה. זכותי, לא?
"אמממ, שרה?" אני מרים את ידי לשאלה. "אין סיכוי להחליף עם מישהו?"
אמבר מסתכלת עליי מהצד, שולחת אליי מבט בוז ברור.
"אתה רוצה לגזום קוצים במקום להיות בחממה?" שרה שואלת, הבעת הלם נראת בפנייה.
"כן?" איכשהו זה נשמע כמו שאלה.
"טוב כזה עוד לא שמעתי, אבל אתה יכול. למה לא." היא מושכת בכתפייה.
"מישהו?" אני פונה אליהם.
"אני יכול." מתנדב טום.
אמבר מחייכת חיוך קצת מעושה לטעמי.
"קדימה, למחסן להצטייד, ולעבודה."
כשאנחנו הולכים למחסן אני רואה את אמבר ושרה מדברות. לפי המבטים של שרה הן מדברות עליי.
נהדר.
"אדם?" שרה עוצרת אותי.
"כן?"
"אני מתנצלת אבל ברח לי מהראש. ההורים שלך ביקשו שלא תהיה בשמש בלי כובע, ועוד לא הספקתי לקנות לכם את הכובעים המתאימים, אז תאלץ לעבוד בחממה היום."
"אה, כן. אני מבין. בסדר. תודה." בגלל עורי הבהיר, והנטייה שלי להישרף, אמא מפחדת, אז היא לא נותנת לי להיות הרבה בשמש בלי כובע, או קרם הגנה. אני יודע שזה נשמע קיטשי. ילד בן שש-עשרה שאמא שלו לא מסכימה לו להיות בשמש. אבל אני אוהב שההורים שלי דואגים לי ותומכים בי.
"תראו, תראו, מי נתקע איתי," אמבר מתהלכת לצידי בנינוחות.
"איך את יודעת על זה שאני לא יכול להיות בשמש?"
נימת קולי נוקבת.
אמבר לא נרתעה רק משכה בכתפייה והתקדמה לעבר טום.
למה שהיא תרצה להיות איתי ולא עם החבר שלה?
אני בחיים לא אצליח להבין את האמבר הזאת.
שרה פותחת את דלת הברזל החלודה בגרירה, טום ואני עוזרים לדחוף אותה.
המחסן נגלה לפנינו ברוב תפארתו, פירות בארגזים, דליים, כפפות, מלגזה שאני מת לנסות לנסוע בה, אתיי חפירה, שקיות של דשן, מקרר אחד ומה לא.
"אוקיי, בסדר. חכו פה, אני אוציא את כל מה שצריך."
שרה נכנסת לבפנים.
אחריי דקה היא יוצאת עם ידיים מלאות.
"דבר ראשון, כפפות לכולכם." היא מרימה את הדלי עם הכפפות. כל אחד מאיתנו לוקח זוג.
"הלאה, צ'אק, טום, אמילי, קחו מזמרות." היא מושיטה אליהם שלוש מזמרות אדומות. "אני אראה לכם מה צריך לעשות." שרה מובילה אותם לשורת העצים הראשונה.
"אממ, שרה?" צ'אק פונה אליה.
היא מסתובבת.
"מים לשתייה, אם נצטרך?"
"אה בטח נכון. יש במקרר במחסן, אם תרצו תוכלו להיכנס לקחת לכם."
צ'אק מהנהן בתודה.
"לבנתיים," שרה פונה אל אמבר ואליי, "אתם תלכו לחכות לי בחממה."
אמבר ואני מתקדמים לכיוון כלשהו, אין לי מושג איפה החממה. "את יודעת איפה החממה, נכון?" אני שואל אותה אחרי כמה דקות של הליכה.
"אממ, לא. אין לי שמץ של מושג."
"מה- אז מה? למה לא אמרת? הייתי בטוח שאת יודעת!" אני מטיח בה.
"תרגע, אפשר לחזור לשאול את שרה. מה אתה בלחץ?"
"לא, אי אפשר לחזור לשאול את שרה, הם כבר לא שם."
אמבר מסתובבת אחורה, "מתי הם הספיקו- לא משנה. בוא פשוט ננסה למצוא את החממה, אין סיכוי שזה כזה קשה. היא לא תהיה באמצע השדה, אז בטח איפשהו בהיקוף." היא אמרה כאילו הפרדס הזה לא בגודל של מקבץ בניינים. ולהקיף אותו יקח לנו כמה שעות טובות.
אבל אין ברירה, אני לא מתכוון להיכנס לפרדס לבד ולחפש את שרה.
"טוב, שיהיה."
אחרי כמה דקות הליכה בשמש, אמבר שוברת את השתיקה. תהיתי כמה זמן יקח לה.
"אז, מה הסיפור שלך?"
"אין לי סיפור, אמבר." אני אומר.
"לכל אחד יש סיפור," היא מתעלמת מנימת הלעג שלי. "וכולם חושבים שהסיפורים שלהם הכי פחות מעניינים."
"גם את חושבת ככה?"
"אה! לא. אני חושבת שהסיפור שלי נורא מעניין."
"אז מה הסיפור שלך?"
"אל תעביר נושא, חבוב." היא מלכסנת אליי מבט.
"מנגנון הגנה, מצטער." פלטתי. "לא, אני לא מצטער. מנגנון הגנה. נקודה."
"מה הבעיה שלך איתי?" אמבר מתרעמת.
"כלום. את סתם תקפת אותי אתמול. אבל הכל סבבה." אני אומר בציניות.
"אויש, מגזים. אם לזה אתה קורא תקיפה, לא היית רוצה לדעת מזה תקיפה אמיתית." היא מגלגלת את עינייה הכחולות כקרח.
"כן, באמת שאני לא רוצה לדעת." אני מסתייג. "תקיפות בסרטים מספיקות לי."
"חיים דבש." היא מסננת.
"מה זה אמור להביע?"
"אולי באמת אין לך סיפור." היא אומרת בפשטות. "בוא נבדוק. אבא ואמא?"
"נשואים ומאוהבים." אני עונה.
"אחים מאומצים?"
"בן יחיד."
"מצב כספי?" היא בוחנת אותי לרגע. "לא משנה, תשכח ששאלתי."
"יש לך קטע כזה להגיד משהו ולשלול אותו." אני מציין בלי לחשוב.
"זה כי אין לי מסננים."
או, כמות הפעמים שאמרו לי את זה. אבל פעם ראשונה שאני שומע מישהו אומר את זה בלי פרצוף חמוץ.
"יופי לך."
אחרי עוד כמה דקות של שתיקה, אני תוקף חזרה, "עכשיו תורי, אמבר-" אני נתקע.
"מה השם משפחה שלך?" אני לוחש כאילו מישהו בכלל יכול לשמוע אותנו.
"ריינס." היא לוחשת חזרה.
אני מכחכח בגרוני. "עכשיו תורי, אמבר ריינס."
"קדימה, שוט." היא מחווה בידה קדימה בלי הבעה.
אני נעצר. "לפני שאני אשוט לי. איפה אנחנו?"
YOU ARE READING
קיץ בפרדס
Hành độngטום, אמבר, צ'אק, אמילי ואדם נשלחו לפרדס כל אחד מסיבותיו שלו; בין אם זה חלק מעונש, כסף לטיול או סתם רוגע נפשי. או לפחות זה מה שהם חשבו, כי רוגע נפשי הם לא יקבלו, לא בקרוב. זה מתחיל בדברים בלתי מזוהים שצצים סביב, הם לא מייחסים לכך חשיבות רבה. אבל כשזה...
