קיץ בפרדס

《פרק 2》- עוגיות ונימוסים..

אמילי:

הוא חושב שלא ראיתי אותו נועץ בי מבט?
טוב, אז הוא ממש טועה.
הרגשתי את המבט שלו על גבי.
התחלתי לפתח אליו צפיות באוטובוס ישר כשהוא עלה, (איך אדם אומר? התנהגות אמיליסטית טיפוסית) אבל זה נפסק שלוש דקות אחריי כשגיליתי שיש לו חברה.
הם ממש לא נראים מתאימים, אבל מי אני שאשפוט?
אני יושבת על המיטה שלי למשך הקיץ הקרוב ומביטה בנוף מהחלון. אני יודעת שאני אמורה לפרוק, לנוח, לעשות משהו מועיל. אלה הדברים שמרטין היה אומר לי לעשות אם הוא היה כאן.
אבל הוא לא כאן, נכון? אז כל עוד אני משוחררת ממנו, אני נהנת מזה.
זה לא שאני לא אוהבת את מרטין, הוא אחי הגדול והוא מושלם. רק שלפעמים הוא יותר מידיי מושלם וזה מצריך שכולם סביבו יהיו מושלמים כמוהו.
אז הוא מגונן עליי. הוא מכריח אותי להתאמן, ללמוד, להיות יעילה, לעשות מה שצריך. זה טוב, אני יודעת את זה, אבל נמאס.
וכשהתחננתי אליו שאוכל ללכת לכאן עם אדם, כדי שלא יהיה לבד, לא אמרתי לו שזה גם תירוץ לחופש קצת. ממנו. כי אם הייתי אומרת את זה הוא היה מתחיל בעוד אחד מניאומיי "אני עושה מה שטוב בשבילך."
"היי, אמס." אני שומעת את שמי, בעצם עיוות מטומטם של שמי, שאמבר המציאה כרגע.
אני מרימה אליה את הראש בשאלה.
"את לא עושה כלום. אני לא עושה כלום. בואי לא נעשה כלום ביחד עם העוגיות ששרה הביאה?" היא מחייכת אליי חיוך חצי מרושע חצי מתוק. זה נשמע בילתי אפשרי, נכון? אבל אצל אמבר כפי שהבנתי, הכל אפשרי.
"רעיון מקסים, הן באמת נראו טוב מקודם." אני זורמת איתה.
"יופי, אני אלך להביא אותן." היא קמה מהמיטה ומחליקה אל צאוורה את אוזניות הקשת הלבנות שהיו מונחות על ראשה.
מוזיקה שאני לא מזהה מתנגנת מהאוזניות עד שאמבר עוצרת את השיר.
"בתקווה שהבנים לא סיימו הכל." אני ממלמלת אחריה.
"היי! וואו, לא יקרה." אני שומעת את אמבר זועמת ויוצאת לראות במה מדובר.
"או שעוגיות פיתחו יכולת להיעלם ולא אמרו לי או שהבנים פשוט לקחו הכל." היא מתקדמת לעבר החדר המקביל אלינו.
אני קרובה יותר אז אני דופקת על הדלת בחוזקה.
"מצחיק," אמבר מסתכלת עליי. "כאילו שאכפת לי מהפרטיות שלהם." היא פותחת את הדלת בתנופה.
"וואו וואו, מה נסגר, אחותי." אומר צ'אק שקרוב לדלת כנראה כי שמע את הדפיקה שלי.
"אחותי תקרא לאחותך, חומד." יוצאת עליו אמבר.
"אממ," אני נוגעת בזרועה של אמבר. "אולי תרגיעי קצת?" אני אומרת בעדינות. "אלה רק עוגיות."
נראה שזה מרגיע אותה.
"איפה העוגיות שהיו בחוץ?" טון אחד יותר ואפשר לומר שאמבר צועקת.
קצת מרגיע אותה, לפחות.
"אה, העוגיות האלה?" שואל אדם בפה מלא- נחשו מה? יפה. עוגיות.
"כן, העוגיות האלה. דביל." מגפיי דוקטור מרטניס שלה חובטות ברצפה כשהיא מתקדמת וחוטפת מידו של אדם את צלחת העוגיות.
נראה שהבנים בהלם מידיי כדי להגיב בדרך כלשהי.
טום נראה כאילו זה מוכר לו, אמבר מחייכת אליו ומסתובבת כדי לצאת.
היא מסתובבת חזרה אליהם באותו חיוך אמברי ממקודם, "אני מתנצלת שנאלצנו להתחיל ככה," היא אומרת.
אחריי ההתפרצות שלה, היא פשוט אומרת את זה והולכת.
משאירה את כולנו, חוץ מטום שכנראה רגיל לזה, בשוק.
"אני.." אני ממלמלת. "אני אלך לי."
"עכשיו, כשיש תמריץ, אפשר לפרוק את הדברים." אמבר מודיעה כשהיא מניחה את העוגיות על השולחן הקטן בפינת החדר.
באמת כדאי שאעשה את זה.
"הצד הימני שלי!" מודיעה אמבר, ומתחילה לפרוק את המזוודה שלה לתוך הארון הימני.
אני גוררת את המזוודה שלי לצד השמאלי ומתחילה לסדר את הארון שם.
חולצות, מכנסיים, חצאיות, בגדים תחתונים.
אני מוציאה את תיק הרחצה שלי ומתקדמת לחדרון שבן השירותים והמקלחת.
אני נכנסת. מדובר בחדר צר, מראה גדולה ניצבת על כל אורך הקיר מעל השיש ששם הכיור, מהצד השני יש שתי דלתות, אחת לשירותים אחת למקלחת. הרצפות בצבע כחול וסגול מנוטרות במנדלות והקיר הריק בסוף צבוע בטורקיז. חמוד.
אמבר נעמדת מאחוריי, אבל גובהה מאפשר לה להביט בדיוק כמוני. "וואו, ההבדלים בין הקומה הזאת לקומה למטה מרשימים."
לגמריי. הקומה למטה משרדת בית כפרי, רגוע, שליו. הקומה הזאת נראת כמו אכסניה מודרנית.
אני מהנהנת ומניחה את התיק רחצה שלי ליד הכיור.
"אני רוצה להתקלח, את פה, נכון?" אני מחטטת בתיק שלי לקחת מה שאני צריכה.
"ברור, שותפה. לאן עוד יש לי ללכת?" היא אומרת ומסתובבת חזרה לחדר.
"לגנוב מהבנים עוד משהו? אולי את הלימונדה הפעם?" אני ממלמלת.
"שמעתי את זה." אמבר מפתיעה אותי בשמיעה על קולית. "ולא, אני שונאת לימונדה. אני הולכת לישון." אני שומעת אותה מחלצת את המגפיים שלה בבעיטה.
"תהני לך, שותפה."

אני יוצאת בשקט מהחדר עם שיער רטוב והולכת לחדר של הבנים.
בניגוד לאמבר לי יש קצת נימוסים אז אני דופקת קלות על הדלת.
טום פותח וכשהוא רואה אותי הבעת הייאוש על פניו מתחלפת לחיוך קל.
אני נכנסת והדבר הראשון שאני רואה זה את אדם מגונן על פניו עם כרית.
אני מסתכלת עליו במבט חצי משושע חצי מסתייג.
"מה?" הוא מתגונן. "הייתי בטוח שזאת האמבר הזאת שוב."
"נעעע," מבטל אותו צ'אק. "אתה חושב שהיא הייתה דופקת בדלת?" הוא אומר בלי להרים מבט מחוברת הקומיקס שלו על המיטה.
"או," אדם מקבל.
טום וצ'אק חוזרים לתעסוקיהם.
"טוב, אני רוצה לעשות סיבוב בחוץ אתה בא?" אני פונה לאדם.
"אממ, כן. זה לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות."
הוא קם מהמיטה שלו ו.. תוקע את הראש במיטה שמעליו.
אדם מסנן כמה קללות שאמא שלו לא תהיה שמחה לדעת שאמר, ומשפשף את ראשו. "אני בחיים לא אתרגל למיטת קומותיים." אמר מתנשף.
"אתה תמיד מוזמן להחליף איתי." ציין טום מלמעלה.
"אין סיכוי." אדם מלמל בכאב.
"אתה רוצה לבוא בכל אופן או ש-" אני מתחילה.
"בואי, בואי." הוא קם מהמיטה בפעם השניה והפעם הוא מכופף את הראש עד שאנחנו רחוקים מטר מהמיטה, ליתר ביטחון.
אנחנו יורדים במדרגות הברזל לבחוץ, מוצאים פינה מוצללת ומתיישבים בה.
אדם לוקח עלה יבש מהאדמה ומפרק אותו בידיו.
אנחנו יושבים על האדמה ונהנים מהשקיעה ומהשקט עד שאדם מפר אותו.
"הם נראים נחמדים, נכון?" הוא מסתכל עליי.
"כן, נכון."
"חוץ מאמבר, היא.. מיוחדת."
"לא, דווקא לא. היא בסדר כשמכירים אותה. אפילו יותר מבסדר." אני מחייכת כשאני נזכרת במראה שלה ישנה בשלווה מלפניי.
"ואת כבר מכירה אותה?" ספקנות נשמעת בקולו.
"לא, כאילו עוד לא. אני מתכוונת להכיר." אני מתקנת.
"טוב, תהני לך. רק אל תשכחי מי החבר הכי טוב שלך."
אדם מזהיר אותי.
"לעולם לא." אני אומרת בנימה דרמתית.
"טוב, מספיק. רגשנית שכמוך." הוא מאשים אותי.
"אני? חצוף. אתה התחלת עם ה- "אל תשכחי אותי." שלך." אני יוצאת עליו.
"בסדר, בסדר. אה ואמילי?"
אני מסתכלת עליו בשאלה.
"אתם באים? לא מנומס לאחר לארוחת ערב ביום הראשון שלנו פה." אמבר נעמדת לפנינו.
"את מדברת איתנו על נימוס?" אדם נזעם. "היא מדברת איתנו על נימוס," הוא אומר לי תוך כדי שאנחנו קמים.
"קדימה בואו, כבר שמונה." היא מזרזת אותנו.
"אני לא מאמין שהיא מרצה לי על נימוס."
אני מחניקה צחוק.