שומר הראש שלי

פרק 38

נקודת מבט- ריף:
להיחטף זה ממש לא היה ברשימה של דברים שאני מעוניינת לעשות לפני גיל 18.
סער כפיר ואני יושבים על הרצפה המלוכלכת במרתף הזה בזמן שאיליי ועמית מולנו.
הם מדברים עם כמה מהשומרים ואז סילקו אותם, נשארו איתנו לבד.
״אתם חברים כל כך טובים, אה? לא זהירים במיוחד יש לציין...״ עמית גיחך.
כפיר גלגל עיניים וסער הביט בו בעצבים.
עדיין לא דיברתי עם עמית מאז הדייט, לא ראיתי אותו מאז, והמבט בעיניו כשהוא מסתכל עליי, מפשיט אותי במבטו... שברתי את קשר העין שלנו ועברתי להסתכל על כפיר וסער.
סער נראה שבור, הוא כולו פצוע ונראה עייף, לפחות הספיק לשתות מים לפני שתפסו אותנו.
אני יודעת שכפיר התחיל לישון לאחרונה יותר וזה משמח כי הוא חווה נדודי שינה נוראיים.
הם האחים שלי, ושניהם שבורים לחלוטין, זה מרסק לי את הלב לחתיכות.
״רק זיו חסר כאן, הרי אתם חברים כל כך טובים כולכם״ איליי לעג.
״אני יודע שאתם לא כאן לבד, איפה זיו?״ נעמד מולנו, מחכה לתשובה.
שלושתנו שתקנו, סער לא יודע בדיוק איפה זיו, ואני וכפיר לא מתכננים למכור אותו.
״נו דברו כבר, זה לא שאתם בעמדת כוח כאן״ התעצבן.
הטלפון של עמית צלצל והוא הוציא אותו מהכיס בזמן שלקח צעד אחורה לדבר.
איליי הביט בנו עצבני עד שעמית חזר.
הוא לחש לאיליי משהו ואז שניהם חייכו.
״כנראה שלחבר שלכם לא אכפת מכם כל כך, הוא השלים את המשימה השלישית ברשימה״ הוא הולך לפגוש את אבא שלו, הוא סיים את הרשימה.
״אז אם אתם הולכים לקחת אותו לאבא שלו תשחררו אותנו!״ אמרתי.
״למה שניקח אותו לאבא שלו?״ איליי הרים גבה.
״כי הוא סיים את הרשימה..?״ שניהם הביטו בי לא מבינים וכפיר וסער בכלל לא עוקבים.
״הוא לא אמר לך?״ עמית אמר.
״מה הוא היה צריך לומר לי?״ דפיקות הלב שלי עולות במהירות.
שניהם גיחכו והנידו בראשם, ״הוא כזה תחמן״ עמית העיר והם הסתובבו.
״לאן אתם הולכים?!״ הרמתי את קולי.
״למצוא את חבר שלך״ ויצאו מהדלת.
אני ידעתי שהוא מסתיר ממני משהו רציני וויתרתי לו כמו טיפשה.
הדלת נטרקה ונשארנו לבד, הם עד כדי כך בטוחים בעצמם שפשוט נתנו לנו להיות משוחררים כאן, בלי נשק ובלי כלום.
״ריף, את חייבת לדעת משהו, אני לא לבד כאן״ סער פלט, נראה לחוץ.
״מה? מי עוד כאן?״ שאלתי.
״ההורים שלך״

___________________________

זה מרגיש כאילו אנחנו כאן כבר נצח, ואין לנו איך לבדוק את השעה כי הם לקחו לנו הכל.
סער נשען בישיבה על אחד מהקירות וכפיר עושה סיבובים בחדר.
איפה זיו לעזאזל.
״זאת הייתה התוכנית שלכם?״ סער אמר.
״כאילו... אמרנו שנמצא אותך ואז זיו יחכה לנו בחנייה ויהיה מוכן לנסוע״ אמרתי.
״בלי תגבורת? תוכנית ב?״ אוקיי... כשהוא אומר את זה ככה זה נשמע מטומטם...
״דאגנו לך, לא חשבנו על זה״ כפיר אמר וקילל את עצמו.
״טוב אם כבר חטופים אז לפחות ביחד, אה?״ חייך וחזר להישען.
״אתה ראית את ההורים שלי?״ שאלתי את סער.
״כן, אבל הם הפרידו אותנו כי ניסינו לתכנן בריחה״ הסביר.
אני לא מאמינה שההורים שלי כאן, לא ראיתי אותם חמישה חודשים והם חטופים כאן, כמה קומות מעליי.
״יש לי כל כך הרבה שאלות והמפגרים האלה אפילו לא כאן״ התעצבנתי.
״תמיד יש לך שאלות״ סער גיחך.
כפיר חייך והתיישב מולנו.
״את ממש עקשנית, בקטע טוב״ כפיר הוסיף.
״לזיו יש עוד משימות ברשימה, שהוא לא שיתף אותנו לגביהן״ פלטתי והם הרימו גבה.
״איך את יודעת?״ כפיר שאל.
״אני גיליתי על זה, אבל הוא לא הסכים לספר לי מה הן, אמר שיספר לי כשהוא יוכל, אבל עכשיו אני מפחדת״ הודיתי.
״תקשיבו״ סער התחיל והמילה גרמה לרעד לעבור בגופי.
״אני כאן כבר כמה ימים, ההורים שלך פה, אף אחד לא יודע שאנחנו כאן, ועכשיו אחרי מה שסיפרת על זיו... אני מתחיל לאבד תקווה״ לא, הוא לא יכול לעשות את זה עכשיו.
״ממש לא סער, אתה תמיד הכי אופטימי״ כפיר שלל.
״המצב לא נראה מזהיר כרגע.
אני פשוט רוצה להגיד שאני אוהב אתכם,
אתם האחים שלי, גם אם לא בדם, אתם תמיד תהיו האנשים הכי קרובים אליי.
חבל שזיו לא כאן״ טען.
״אם אני אמות, אני מעדיף למות איתכם״ כפיר אמר והתקרב אלינו.
טוב, הגיע הזמן שאני אהיה אופטימית.
״אני אוהבת אתכם, אתם יודעים את זה.
אבל אסור לנו לאבד תקווה, זיו יעזור לנו, הוא לא טיפש״ אמרתי וניסיתי לעודד.
״זיו רוצה לפגוש את אבא שלו״ סער טען.
״אסור לנו לאבד תקווה, אולי כרגע איליי ועמית הכוח הפיזי, אבל אנחנו יותר טובים.
אתם יודעים למה?״ אמרתי והם הביטו בי וחיכו שאמשיך.
״כי אנחנו ביחד! אנחנו חזקים נפשית יותר מהם, אנחנו חכמים יותר מהם, ואנחנו יכולים לנצח אותם״ אני מרגישה כמו האנשים האלה שעושים שיחות מוטיבציה.
הם צחקו ובטוחה שהם מרגישים כמוני, אבל זו האמת.
אנחנו חזקים יותר ביחד.

״כבר אתם מוותרים?״ כולנו הבטנו במהירות לדלת האחורית וראינו את התקווה היחידה כרגע עומדת שם.
זיו.
קמתי ורצתי אליו והוא חיבק אותי ישר.
הוא מריח כל כך טוב.
״קראתי לתגבורת, אנחנו נצא מכאן, בואו״ אמר ומיד כולנו רצנו, לפני שהספקנו לצאת מישהו דחף את זיו לבפנים ונעל את הדלת בזריזות.
לא.
לא בבקשה לא.
״פאק!״ כפיר צעק ובעט בכיסא שהיה באמצע החדר.
סער נאנח והתיישב על הרצפה שוב.
זיו היה רותח, ואני איבדתי את התקווה שהייתה לי.
כל שיחת המוטיבציה שעשיתי ירדה לטמיון.
הדלת הראשית נפתחה ואיליי ועמית נכנסו, גאים בעצמם.
״מה אתם מנסים לעשות אפשר להבין?״ כפיר צעק עליהם.
״סוף סוף להשיג את הנקמה שלנו״ מה?
מה קורה פה, איזה נקמה?
״על מה אתה מדבר?״ סער שאל.
״בוא תשאל את זיו, כל מה שאתם עוברים כרגע זה באשמתו״ עמית אמר.
שלושתנו הבטנו בזיו, לא מבינים.
״נקמה בי?״ כיווץ את גבותיו לעברם.
״אתה באמת לא זוכר?״ איליי שאל.
״אני לא מבין מה אתם רוצים״ התעצבן.
״אנחנו לא יכולים להגיד לך עדיין כלום״ איליי עצר את עמית לפני שהספיק לענות.
״למה?״ התערבתי.
״כי חבר שלך לא סיים את שתי המשימות האחרונות שנשארו לו״ חייך לעברי.
הבטנו בזיו וחיכינו שיסביר.
״אני ממש פגוע שלא סיפרת להם את כל המשימות״ איליי הניח את ידו על ליבו, מעמיד פני פגוע.
״אז תספר אתה, מה המשימות?״ שאלתי עם מבט קשוח.
הוא גיחך והתקדם אליי.
״קודם כל, לשבור לך את הלב״ נעצר וליבי איתו.
הוא התכוון לשבור את הלב שלי?
״חכי זה לא הכי גרוע״ צחק לי בפרצוף.
זיו נראה לחוץ כאילו הוא עומד להקיא.
״אל תעשה את זה איליי״ ביקש.
״הוא היה צריך להרוג את אבא שלך.
הוא מתכנן להרוג אותו כבר שנים, מותק״

__________________________

היוש!! מתקרבים לפרקים האחרונים💜