קים טאהיונג הידוע גם בשם הבמה וי
ממבר בלהקת ביטיאס
הגבר שכל אחת הייתה רוצה לעצמה
חתיך , מפורסם ,עשיר ,דוגמן ,צעיר .
אבל כולן יודעות שאין להן סיכוי
מכיוון שטאהיונג העלה פוסט עם בת זוגתו החדשה
שחצן
אוהב את חברי להקתו כאילו הם חלק ממשפחתו
💚🐯
~~~~...
התהלכתי ברחובות מלאי האנשים, חיוך עדין נח על שפתי, מרגיש את הרוח פוגשת בפרצופי, מבלגנת מעט את שערותיי השחורות.
הייתי בדרכי לשיעור הגנה עצמית, כן מה ששמעתם.
אני הולך אליו פעמיים בשבוע, אני יודע שזה נישמע מוזר אבל זה לא מבחירתי.
זו אימי המאמצת, כן היא רשמה אותי לחוג הגנה עצמית בטענה שאני צריך לדעת להגן על עצמי במצבים שונים.
שמו של המורה שלי לשיעור הוא צ'אניול, הוא המורה החביב עליי, וכך גם להפך.
הוא תמיד מעודד אותי ומחמיא לי על ההצלחות שלי בפעולות שעושה בשיעורים.
כן, אמא שלי תמיד לחוצה מכל דבר קטן, אבל האבא המאמץ שלי הוא ההפך ממנה.
הוא רגוע ופעמים רחוקות נלחץ משטויות, יש פעמים שבהן הוא מרגיע את אימי כשהיא לחוצה.
אני מאוד מחובר לאבי, הוא תמיד מבין מאוהב, לא שאת אימי אני לא, אני אוהב את שניהם ומוכיר להם טובה על הכל.
נעצרתי במקומי כשהגעתי למקום המוכר, חמש שנים יומיים בשבוע אני מגיע לכן, והוא לא השתנה.
המקום לא היה קטן אך גם לא גדול, סביב היה דשא ירוק ובריא, פרחים יפייפים נחו להם בערוגות בצדדי החומה הגדולה אשר נחה סביב.
הבטתי בשקט, נירגע מהיופי של המקום, כן, אני אוהב להיות כאן, אני מרגיש סוג של רוגע נעים כשאני כאן.
יש פעמים שאני פשוט בא לכאן כיוון שמחשבות מטרידות מתרוצצות במוחי.
אתם בטח חושבים איזה כבר מחשבות מטרידות יכולות לצוץ פתאום...
ההורים הביולוגים שלי.
אין יום מאז שהורי המאמצים סיפרו לי על האימוץ ומאז אני לא מפסיק לחשוב על הורי האמיתים.
לפעמים אני תוהה לאן הם נעלמו או אם בכלל אפגוש אותם יום אחד..
יש את הגעגוע בליבי למרות שבחיים לא פגשתי אותם, אך זה עדיין כואב לחשוב שנטשו אותך.
נאנחתי ביאוש למחשבותי, ניכנס לתוך השער הגדול, דופק בדלת המקום, לאחד כמה שניות הדלת נפתחה, ומי אם לא המורה שלי צ'אניול עמד בפתח כשחיוך גדול מתפרס על שפתיו.
"הוו ג'אנגקוקי טוב לראות אותך שוב, מה שלומך?" שאל אותי בחיוך חושף שיניים, ואני כמובן החזרתי חיוך.
"אני בסדר..קצת כאב ראש אבל יעבור" החזרתי לו, קד לו.
"טוב בוא תכנס, השיעור תכף מתחיל" אמר לי, תופח על כתפי בידידות, הינהתי לחיוב, מיתקדם לתוך פתח המקום.
נעמדתי במקומי, בתוך כיתת הפעולות שלנו, רואה פרצופים מוכרים של חברי לכיתת הלחימה.
אם להגיד את האמת, אין לי כאן אף חבר טוב, אני לא יודע אם זה קשור אבל בפעולות שאנחנו עושים, המורה צ'אניול תמיד היה משבח אותי על ההצלחות וכנראה שהקינאה גוברת אצלם.
אני ממש לא יודע אם זה בגלל זה, אבל זאת רק השערה...
בשיעורים אנו יושבים ישיבה מזרחית על הריצפה כיוון שהמורה קבע כך.
המורה צ'אניול נכנס לכיתה, מיתישב בראש המעגל והתחיל להסביר.
"בוקר טוב תלמידים, מקווה שבאתם היום עם הרבה כוח כיוון שנעשה היום משהו מעניין ביותר..." התחיל המורה להסביר.
"מה נעשה היום המורה..?" שאלה אחת מין הבנות בהתענינות.
"בפעולה של היום תתחלקו לזוגות, כל אחד יצטרך להילחם עם הזוג שלו, המנצח יעבור שלב, הוא כבר יהיה בשבוע הבא" הסביר וסיים את דבריו.
כולם הינהנו בראשהם ומיהרו לתפוס להם זוג בו הם ילחמו, ניסיתי לשאול אם מישהו רוצה להיות הזוג שלי אך כולם התעלמו.
עמדתי בצד החדר בראש מעט מושפל, כשפתאום ניגש אלי המורה צ'אניול במבט עדין.
"בוא ג'אנגקוקי תיהיה הזוג שלי" הציע לי בחיוך מנחם, העלתי את ראשי לכיוונו, מחייך חיוך מזוייף בחזרה.
צעדתי עם צ'אניול לכיוון מול כל הכיתה, משפיל את ראשי בשנית כשמבחין באחד מתלמידי הכיתה שולח לי מבט כועס.
"אוקי תלמידים, כמו שהבנתם אתם תיצטרכו להילחם נגד הזוג שלכם, אבל! מי שיעשה רמאות אחת פסול, והזוג שלו מנצח מובן?!" אמר המורה בקול, מרוויח "מובן!" מכל תלמידי הכיתה.
"אז קדימה." התחיל בספירה.
"1...2...3!"
-
זה הכל לפרק 2!
מקווה שנהנתן!
שתדעו שאני מקריבה את עצמי כאן, בדיוק הייתה אצלי אזעקה באמצע כתיבת הפרק!
תקוללו מחבלים🙏
חשובה לי התגובה שלכם אם אהבתם או לא אם יש שאלות או אפילו רעיונות אתם מוזמנות לרשום ❤
ביוש🤗
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
