תשוקה מסוכנת

Part 14

גבריאל

האצבעות שלי ריחפו מעל המסך, עוקבות אחר ההודעות שנשלחו לאמיליה. שלחתי לה את התמונה ההיא, בידיעה שהתגובה שלה תגרום לי להרגיש משהו שמעולם לא חוויתי קודם. זה היה מעבר להנאה פיזית, זה היה שליטה, כוח, תשוקה שמתעלה על כל הגיון.
הייתי בחשכה, בוהה במסך, מתבונן בכל תנועה קטנה שהיא עושה בזמן שהיא מקבלת את ההודעות שלי. התמונה ששלחתי לה, זו שבה אני עומד ללא חולצה, עם השרירים החשופים והקעקועים השריטות והדם שלי שעברתי. את הזין המפלצתי שלי. זה לא היה רק מעשה של גבר שרוצה להרשים, אלא של אדם שחש בצורך להחדיר את עצמו לתוך חייה באופן בלתי נמנע. ראיתי אותה מתבוננת בתמונה שלי, עיניה נוצצות מהפתעה ומה שהיא לא יכולה להסתיר רצון.
היא נדלקה. נמשכה. התחרמנה. עיניה היו רעבות.
הייתה בי תחושת סיפוק כשהבנתי שהיא נמשכת אליי. הידיעה שהיא לא מסוגלת להתעלם ממני גרמה לי לרצות עוד. הצפייה בה הפכה את העולם סביבי לחשוך וחסר משמעות, ורק היא, אמיליה, הייתה אור בחיי. האובססיה שלי כלפיה הייתה אכזרית, בלתי נשלטת, אבל גם משהו שאני לא יכול לוותר עליו.
אבל ככל שהזמן חלף, התחלתי להרגיש שמשהו לא נכון קורה. זה לא היה רק האובססיה שלי שהתעצמה, אלא המודעות שמישהו עוקב אחריי. הטלפון שלי צלצל פתאום, ושמו של ויקטור הופיע על המסך. עניתי בחשש, מרגיש שגיליתי יותר מדי, שנחשפתי.
"גבריאל," קולו של ויקטור היה קר וחד. "אני יודע מה אתה עושה. זה מסוכן, ומעבר לכך זו משימה שאתה לא יכול להרשות לעצמך להיכשל בה. האובססיה שלך כלפיי אמיליה היא חולשה שתעלה לנו ביוקר."
"ויקטור, אני שולט במצב," עניתי במהירות, אבל המילים יצאו חלשות מהמצופה.
"שולט? לא נראה כך. היא בת 22, ואתה בן 37 אתה לא יכול להרשות לעצמך לסכן את כל מה שבנינו בגלל אובססיה מטופשת. אתה סוכן, לא נער מתבגר שמאבד את עצמו בתשוקה."
דבריו הכו בי כמו אגרוף בבטן. זה היה נכון, כל מילה. אבל איך אפשר להסביר את התחושות? את מה שאני מרגיש כשאני רואה אותה, עוקב אחריה? זו לא הייתה רק תשוקה, זה היה משהו עמוק יותר, אפל יותר. אבל איך אפשר להסביר את זה למישהו שלא מבין?
"אני לא אפשל," אמרתי לבסוף. "אני אגן עליה, גם אם זה אומר שאני צריך להתמודד עם האובססיה הזו."
"אם תיכשל, לא תהיה לך הזדמנות נוספת," ויקטור הזהיר, וניתק את השיחה.
נשארתי לבד בחושך, עם המחשבות שלי. האם באמת יכולתי להגן עליה ולהשאיר את התחושות האלה תחת שליטה? או שהאובססיה שלי תהפוך למכשול הגדול ביותר של שנינו?
ידיי רעדו כשאחזתי בעט, והמילים הסתדרו על הדף כאילו היו להן חיים משלהן. אני יודע שזה לא בסדר. אני יודע שהאובססיה הזו שואבת אותי לתוך מערבולת שאין לה סוף, אבל כל מילה שאני כותב נראית לי כמו הכרח, כמו משהו שאני חייב לעשות כדי לשמור עליה... וכדי לשמור על עצמי.
"אמיליה, את לא יכולה לברוח מהאמת," כתבתי. כל מילה הייתה כמו להבה שמאירה את החושך שבתוכי. "אני עוקב אחרייך, ואני חלק מהעולם שאת חיה בו. את בסכנה שאינה נוגעת רק למי שאת חושבת. האובססיה שלי לא נובעת רק מהצורך לשמור עלייך, אלא גם מהתשוקה שגורמת לי להרגיש כל פרט בחייך. המשיכי לחקור, אך זכרי כל מה שאת מוצאת, כל פעולה שלך, כל פרט שקשור בך, נמצא תחת עיני. אני כאן, ואני מקווה שההבנה הזו לא תפריע לך אלא תגן עלייך."
הפסקתי לכתוב והבטתי על המילים שעל הדף. הן היו אמתיות מדי, קרובות מדי. האצבעות שלי כאבו מהלחץ, אבל לא הפסקתי. המחשבות התרוצצו בראשי כמו סופה. איך הגעתי למצב הזה? איך נתתי לעצמי ליפול כל כך עמוק לתוך המרדף הזה אחריה?
לפתע, הטלפון שלי רטט. התראת מצלמה. פתחתי את המסך במהירות וראיתי אותו הגבר הזה עומד מול הדלת שלה. הלב שלי קפץ בחזה, הזעם רתח בתוכי. הוא נכנס אליה, קרוב מדי, חודר למרחב שלה, לחיים שלה... לחיים שלי.
ידעתי שאני לא יכול לשבת מהצד. התיק שלי כבר היה מוכן. תפסתי אותו ויצאתי מהדירה שלי במהירות. כשהגעתי לדלת שלה, השקט היה מוחלט. זעמתי כששמעתי אותם מתקרבים, מתנשקים. הלב שלי דהר, וכל שריר בגופי היה דרוך.
חלק ממני רצה להיכנס ולשבור את כל מה שנמצא שם, אבל חלק אחר... חלק אחר ידע שאני חייב לשמור על קור רוח. הוצאתי את הרימון, פתחתי אותו, וזרקתי לתוך החדר. בתוך שניות, הם היו חסרי הכרה.
כשגררתי את הגבר הזה החוצה, ידעתי שזה לא יסתיים כאן. הוא לא יפגע בה יותר. אף אחד לא יפגע בה יותר. גררתי אותו לצינוק האפל שלי, למקום שבו אני פועל למען שיטותיי המזויינים. שבו אני רוצח ומענה כל אויב ופושע. כשהוא התעורר, הוא הביט בי בעיניים מזוגגות, חסרות אונים.
הוא ראה את כל ה׳כלים׳ שלי מסודרים בשורה. בצינוק שלי, האהוב עליי. אני מרתיח למוות, צולב, שורף למוות, מקלף את עורו, טוחן את האברים שלו, במיוחד את הזין והביצים. ונותן לכלבים שלי לאכול. זה מטיח בי תחושת הנאה, סיפוק. להכאיב לפושעים  ולהוציא מהם מידע.
התחלתי לענות אותו כמו שאני יודע, שאלתי אותו אם הוא מרגל כלשהוא. ״מיכאל סטארק, האם אתה מרגל?״
״לא, אני נשבע בחיים שלי!״ ״תתתרחם עליי בבקשה״
כל פציעה וכל צרחה מכאב הייתה כמו הקלה קטנה, אך לא מספקת. זה לא היה מספיק. שום דבר לא יספיק עד שאדע שהיא בטוחה ועד שאדע שהיא שלי. אבל בתוך כל זה, ידעתי שהזמן שלי קצר. ויקטור היה עלי, והאזהרות שלו כבר לא היו רק מילים באוויר.
חזרתי אל המצלמות, לעיניה של אמיליה, כשהיא נחה על המיטה שלה ולא זוכרת דבר. המחשבות שלי חזרו שוב ושוב לאותה נקודה אני חייב להגן עליה, לא משנה המחיר.

אבל האם היא תבין זאת יום אחד? האם היא תבין שהכול נבע מאהבה, גם אם האהבה הזו הפכה למשהו כה אפל?
האם הסטוץ שלה בעצם מרגל?
האם היא תזכור מי אני?