תשוקה מסוכנת

Part 16

גבריאל

האדרנלין געש בי כמו נהר סוער, דוחף אותי קדימה בלי מחשבה שנייה. ידעתי שאני צריך להציל אותה, כל דבר אחר לא היה חשוב. הדם שבתוכי רתח, לא רק מזעם אלא ממשהו אפל ועמוק יותר. ראיתי אותם, הפושעים של "לוסיס", נוגעים בה, מכריחים אותה להישמע להם, למצוץ להם.
זה היה הרגע שבו כל העולם סביבי נעלם, ורק היא נשארה אמיליה, היחידה שמסוגלת להדליק את האובססיה שבי, להוציא ממני את הכוח והאלימות שבדרך כלל אני שומר עמוק בפנים.
פסעתי קדימה, השקט שלפני הסערה. הסכין הייתה בידיי, מושחזת וקטלנית, וידעתי בדיוק איך להשתמש בה. הפושעים, בטוחים בעצמם ובכוחם, אפילו לא שמו לב שהמוות כבר כאן. הם צחקו, בזו לי, אבל הצחוק הזה התפוגג כשהם הבינו, באיחור קריטי, מי עומד מולם. זה לא היה קרב זה היה טבח. הגוף שלי זז במהירות על אנושית, כל מכה מחושבת וקטלנית. נשימותיהם האחרונות נמוגו לאוויר, כשרעל הטאיפוקסין התחיל את פעולתו, הורס את גופם מבפנים.
רק כשהאחרון נפל, מבטו מתרוקן מחיים, פניתי אליה. היא הייתה שם, המומה ומפוחדת, ורק המחשבה על זה שמישהו העז לגעת בה... זה כמעט שבר אותי. היא הייתה בטוחה, אך לא יכולתי להרפות מהתחושה של הזעם והבעלות שהציפו אותי.
נשאתי אותה בידיי, דמותה הרכה מתחככת בחזי. היא הייתה מטושטשת, לא לגמרי בהכרה, ולא ראתה את פניי רק שמעה את קולי, שנשמע לה מוכר באופן מטריד. אבל היא לא הייתה מסוגלת להבין מאיפה. לקחתי אותה למקום היחיד שיכולתי לחשוב עליו מלון זול בקצה העיר, רחוק מכל מה שקרה. כשנכנסנו לחדר היחיד שהיה פנוי, קלטתי איפה אנחנו. החדר היה מלא בכלי סאדו מאזו, והאווירה הייתה טעונה, אפלה. מחרמנת עד מאוד. עמד לי הזין והראש שלי מוצף במחשבות. התחושות שסערו בתוכי רק התעצמו כל כך הרבה דחפים אפלים, תשוקות שלא ידעתי איך לשלוט בהן.
ראיתי את המבט שלה, מבולבל, מחפש משהו להיאחז בו. היא הייתה פגיעה, חסרת אונים, וזה הדליק בי אש שלא יכלתי לכבות. הרצון להגן עליה, להיות האיש שהיא סומכת עליו, התערבב עם הרצון להיות קרוב אליה בצורה שהיא לא תוכל להתנגד לה.
הדחף היה בלתי נסבל. כל מה שרציתי היה לגעת בה, לספק אותה, שתרצה אותי כל חלק בגופי.
להרגיש אותה תחתיי, לסחוף אותה לעולם של תשוקה שאולי גם היא לא מבינה. אבל עצרתי את עצמי בקושי. נשמתי עמוק, מנסה להחזיר את השליטה. לא עכשיו, לא בצורה הזו. היא הייתה צריכה מנוחה, ביטחון. לא הייתי יכול להרשות לעצמי לשבור אותה עדיין לא.
במקום זאת, השכבתי אותה על המיטה בעדינות, מתנשם בכבדות. יכולתי להרגיש את הלב שלה הולם בחזה, את גופה נרגע לאט לאט. התרחקתי ממנה בקושי, יודע שאני צריך זמן לחשוב, להבין מה אני מרגיש ומה אני רוצה לעשות.
הבטתי בה רגע ארוך, כשגבה מופנה אליי. ידעתי שעוד נכונו לנו מבחנים קשים, ושזה רק התחלה של משהו גדול ואפל יותר. אבל הייתי מוכן. אני אהיה לצידה, בכל דרך שצריך. היא לא יודעת עד כמה היא קשורה אליי, כמה אני מוכן לעשות בשבילה.
הלכתי לשירותים שבקצה החדר, הייתי חייב לפרוק את החרמנות שבתוכי, לא הייתי מסוגל לעצור.
אוננתי ורק חשבתי מה אעשה לה ואכריח אותה. חשבתי על כמה שהיא יפה במיטה, בלי בגדים, חשופה, פגיעה. התחושה הזאת הדליקה אותי.
גמרתי. כשהנוזל הלבן השפריץ ויצא מתוכי, שמרתי אותו בקופסא קטנה. מהיום כל פעם שאאונן ואגמור עליה, אשמור לה את הזכות לשתות את האפלה שבי. שתראה מי אני. שהיא תפחד.
בעת הזמן אשלח לה את הקופסא עטופה בסרט שחור עם פתק שכתוב בו : ״המעדן הזה מעשה ידיי תוך כדי צפיה בך. תשתי את המעדן ותחווי את העונג.״  אני יודע שהיא תמימה והיא תטעם למרות שהיא לא תדע ממי המתנה.
היא לא תחוש שזה השפיך שלי, וזה מה שהופך ליותר מדליק.
התאהבתי בה ממבט ראשון. עוד קודם.
החשכה בחדר נעטפה סביבה כמו שמיכה, ואני התבוננתי בה, ידיי רועדות מהמאבק הפנימי. ידעתי שהרגעים הקשים עוד לפנינו, ושאני אלך איתה עד הסוף. לא משנה מה יקרה, אני אשאר שם בעבורה, עבורה בלבד.
כשהיא נרדמה, הלכתי לפושעים והסרתי כל עור ועצם שתקוע להם בגוף המזוין.
טחנתי את הבשר. את העור והעצמות של הפושעים. ועשיתי מהם קציצה אחת גדולה.
נתתי לכלבים שלי, ריק וארתור. הם כבר יודעים מה לעשות.

אמיליה

הכל היה מעורפל כשפקחתי עיניים. לא יכולתי להתרכז, כל מה שראיתי היה כתם של חושך וצבעים מטושטשים. הרגשתי את הקרירות סביבי, כאילו הושלכתי לתוך אוקיינוס של פחד. תחושת כאב עזה התפשטה מגופי, עיוורון כמעט מוחלט התקיים בי. כל מה ששמעתי היו קולות נמוכים, מנוגדים, זעקות חשוכות שנשמעו כמו תפילה של שדים.
המקום היה זר, רצפה קשה שהייתה קרירה ורטובה, קירות ששיוו לו גוון אפל ומפחיד. ניסיתי להזיז את הידיים שלי, אבל הן היו אזוקות. פחד נוראי התפשט בי. הרגשתי שאני לכודה, ללא שום מושג מה קורה סביבי. חיפשתי את הדרך להיאחז במשהו, אך לא יכולתי לשים את האצבע על מה שקרה.
תוך כדי שהתחלתי להבין את הסיטואציה, הבחנתי באיש שהופיע מתוך הצללים, ממש כאילו צמח מהאופל עצמו. הוא היה גבוה, עם גוף מסודר ומסודר באופן שהראה שהוא אדם בעל מעמד גבוה. מה שהרתיע אותי יותר היה הצורה בה הוא התקרב אלי בזהירות מדודה, כאילו כל צעד שלו נמדד בקפדנות.
"את אמיליה?" הוא שאל בקול רך אך חד, קול שנשמע כאילו הוא שייך למישהו שיכול לחדור לתוך הנשמה שלך ולהשאיר אותך רועדת. לפני שהספקתי להגיב, הוא חטף אותי, והרגשתי את בד הקטיפה נלחץ על פי ועל האף שלי. הריאות שלי ניסו למלא אוויר, אך זה היה מאוחר מדי. החושך העמיק, ואני התעלפתי.
לא ידעתי כמה זמן עבר, אבל כשהתעוררתי שוב, הייתי מונחת על מיטה רכה, כאילו הושלכתי למקום נעים לאחר סבל של התעללות. הייתי מבולבלת, מחפשת את הדרך להבין מה קורה. החדר סביבי היה מלא בפריטים מוזרים, בצעדים ובצלילים ששחררו את הרעשים שלא היו יכולים לנחם אותי. הבדלים מקנים פריטים שידעתי שקשורים לסאדו מאזו, מה שעשה אותי מבוהלת יותר.
הקול החודר, שמזכיר לי את אותו גבר שראיתי קודם, הדהד בחדר. הוא דיבר בקול שמילא את החלל, ורגשתי את החמימות שבקולו. לא ראיתי את פניו, אבל הוא היה שם, בקרבת מקום, נוכחות שמלאה בגבריות שמורגשת בכל סנטימטר מהאוויר.
ניסיתי לנשום עמוק, להבין איפה אני ומה עומד לקרות לי. תחושת פחד התפשטה בי, וגם אם הגוף שלי לא הסכים לשתף פעולה, כל התחושות האלה היו שם. לא יכולתי להבין אם הגבר הזה היה טוב או רע, מה היה אובדן ההכרה שלי ומה הגורל שלי.
לא יכולתי להתרגל לרעיון של להיות מוחזקת כאן, לא יודעת מה יהיה עלי, או למה אני עוברת את כל זה. כל מה שרציתי היה לברוח, להימלט מהסיטואציה הזו. ככל שזמן חלף, חיפשתי להבין את כוונתו של הגבר הוא היה חסר פנים, אבל הקול שלו היה מלא בפחד ובתשוקה שתיארה עולם שאני לא הייתי בו לפני כן.
הוא היה עיוור של כל מה שהיה לי לשתף. עם כל מגע, כל נשימה שלי הייתה חיה עם הפחד ההולך ומתרקם סביבי. הרגשתי שאני רק מתחילה להבין את הגורל שלי, אך העתיד שלי היה רחוק מלהיות ברור.

אמאלה איזה פרק! תודה על כל הערכה נסיכים ונסיכות שלי❤️❤️ מה חשבתם על הפרק ? תגיבו לי בתגובות אקרא הכל❤️
ב35 הצבעות⭐️ ו15 תגובות פרקים נוספים!!!