לשכתב את החיים

פרק 1

"הגענו." אמר נהג המונית בקול עייף.
הוא סובב את ראשו אליי. הבטתי בו בשאלה.
"את יכולה לצאת." שידל אותי.
ניסיתי למשוך כמה שיותר זמן. לא היה לי מצב רוח לכלום. אולי בגלל מזג האוויר האפרורי שהיה בחוץ, או אולי כי באמת, באמת אין לי שום רצון לבוא למקום הזה.
התעכבתי עם הרמת המזוודה, שומעת את אצבעותיו מתופפות על ההגה בעצבנות.
העמדתי פנים שאני לא מצליחה לפתוח את הדלת ושהיא תקועה. אולי אני ארוויח עוד כמה שניות במונית החמימה הזאת.
הנהג שכבר איבד את סבלנותו העביר את ידו מעליי, פתח את הדלת בגסות ושלח בי מבט מתריס שיכול להפחיד אפילו את סבתי לינדה. הבנתי שכבר לא אצליח להשאר שם יותר ושהפסדתי במשחק הקטן הזה ויצאתי מהמונית. המונית השמיעה קול אגזוז ונסעה משם מתיזה עליי טיפות גשם שהיו מרוכזות בשלוליות על הכביש. המכנסיים שלי היו מלאים בטיפות עגלגלות ושיערי נרטב. פשוט נפלא.

רטנתי בשקט וסרקתי את המקום סביבי.
הדבר הראשון שתפס את מבטי היה השמיים. אפורים ומעוננים. בתים מסודרים בטור ברחוב מעוטר בעצי שלכת מרובים המשילים מעליהם את עליהם הכתמתמים, וירוק. הכל ירוק.
כמובן שבשבדיה הכל יהיה ירוק, איך לא. מדשאות ירוקות בבתים, עשבים שצומחים בצדי הדרך ועצים ירוקים.
אפשר לומר שירוק הוא הצבע הראשון שתופס את מבטך.

ברומה, זה השם של המקום הזה. הפעם הראשונה ששמעתי את השם הזה היה בדיוק לפני שבוע. בדיוק בתקופת הזמן שחיי השתנו לעד. שהאישיות שלי התעצבה מחדש. אני כבר לא אותה הילדה.

בחנתי את הבית שניצב מולי. הבית היחיד ברחוב שהורס את כל הסימטריה היפה של שורת הבתים שם. בית רחב מימדים, נטוש למראה, ומוזנח. עשבים ירוקים חולניים זוחלים על הנתיב ובריכת הגינה הקטנה מכוסה ברפש. קול פצפוץ קטן נשמע מהבריכה כאילו משהו חי שם ואור השמש החיוור שחדר דרך העננים השתקף בחלונות המטונפים שהיו מסודרים על הקירות האפרפרים בעוויתות מסוימת.
פתחתי את השער החלוד לקול חריקה צורם ובצעד מאוד שקול ומהוסס, מנסה באמת להבין למה אני נכנסת, פסעתי בשביל הגישה של הבית, נבהלת מכמה חרקים שחוצים אותו ומפריעים לי בדרכי.
על המרפסת בכניסת הבית, קידמה את פניי סבתי, לינדה, היא עטפה אותי בזרועותיה והזמינה אותי פנימה, מציעה לי משהו לאכול ומתעניינת איך עברה עליי הטיסה לשבדיה.
הנדתי בראשי בנימוס ואמרתי שאני לא רעבה וזרקתי כמה מילים על הטיסה ועל הילד המעצבן שבעט בכיסא שלי, מאחוריי, והיא הובילה אותי אל אחת הקומות בבית, ככל הנראה אל חדרי. המדרגות השמיעו קול קרקוש מעצבן, אני מאמינה שאצטרך להתרגל לזה והשטיחים שכיסו את המדרגות המעצבנות היו מלאים אבק. גם לאבק אצטרך להתרגל. רק שאין לי מושג איך, כי אני מתעטשת ודומעת כשאני אפילו בקרבה של בגד מיושן.

רק בקומה השלישית הגענו לרווחתי, לחדר בסוף מסדרון חשוך. כמות החדרים שהייתה בבית נראתה אין סופית. לינדה חיטטה בכיסה ושלפה משם מפתח אפרפר וחלוד והכניסה אותו למנעול הדלת.

הדלת נפתחה מולי ונכנסתי אל החדר שלי. חדר רחב יחסית, לא מרוהט יותר מידי. במרכז החדר ניצבה מיטת אפיריון שהייתה מאוד מרהיבה לדעתי.
היה שם ארון קטן, שולחן כתיבה מעץ עם כיסא לידו. כוננית ספרים שעמדה ליד חלון גדול שכיסה כמעט קיר שלם בחדר, מראה העומדת ליד שידה שנמצאת ליד מיטתי וסוס נדנדה קטן בפינה מרוחקת יותר של החדר.
השענתי את המזוודה שלי על המיטה והנחתי את ידיי על מותניי ממשיכה לסרוק את החדר.
"מוצא חן בעינייך?" שאלה לינדה בחביבות.
"כן, מאוד." עניתי.
"יופי, אלסקלינג." סבתא שילבה הרבה מילים בשבדית כשדיברה איתי, אני ידעתי פה ושם כמה מילים שהיא לימדה אותי כשהייתי קטנה והיא הייתה באה אל ביתנו כל כמה שנים. בין המילים שאני יודעת זה שהתרגום של 'אלסקלינג' הוא 'מתוקה'.
היא סגרה אחריה את הדלת. שמעתי את קול צעדיה על רצפת העץ החורקת מתרחקים ממני והתחלתי להסתובב בחדר. סקרנות תמיד הייתה התכונה הבולטת בי. הכל מעניין אותי, אני תמיד רוצה להיות בעניינים.
העפתי מבט דרך החלון, רואה את עצי השלכת ממש מול החלון שלי. המשכתי להסתובב ומבטי נתקל במראה. בחנתי את עצמי במהירות, שיערי החום כהה הגולש עד אמצע גבי, היה פחות רטוב ממקודם ויחסית מסודר, עיניי חומות כהות, כמעט שחורות, נוצצות ובולטות מאוד רק שעיגולים שחורים תחתיהן מעטרים אותן בגלל שלא הצלחתי ממש להרדם בטיסה כל הדרך מלוס אנג'לס. בגדיי נראים גדולים יחסית על מבנה גופי הדקיק והשברירי כשל אמי. תמיד הייתי מרוצה עם איך שאני נראית ותמיד הייתי משקיעה בעצמי הרבה. אבל בזמן האחרון הזנחתי את עצמי לגמרי. אני כבר לא רואה את עצמי בתור מישהי בעלת חן מסוים או מושכת באיזשהי צורה. אני פשוט רואה ילדה שמשדרת שליליות. אין לי איך להסתיר את זה.
קצות אצבעותיי נגעו בטפטים המתקלפים שהיו על קירות חדרי והצלחתי לקלף חלק מהם. המשכתי להתעסק עם קילוף הטפט עד שנגלה מולי משהו. דלת נמוכה יחסית שהייתה מוסתרת מאחורי הטפטים. ישר נדלקה נורה דמיונית במוחי שהתריאה לי שזוהי ההזדמנות המושלמת לגלות דברים על המקום הזה. אני חייבת למצוא את המפתח לדלת הזאת.