לשכתב את החיים

פרק 43

"מ..מה?" גמגמתי בלי יכולת לזוז.
"זה עניין דחוף. זה בנוגע לתלונה שהגשת עם לוקאס. את מתבקשת לבוא מיד." השוטר אמר בתוקף.
התלונה שהגשתי עם לוקאס?!
הכוונה היא לזה שהסגרנו את הארגון שחטף את שנינו?
"א.. אני.." מלמלתי. רגליי רעדו בלי שליטה, בזמן שכל שאר הגוף שלי מיאן לנוע.
"שנייה." פלטתי לבסוף וסגרתי את הדלת בפניהם.
"הגשת תלונה עם לוקאס? מה?!" ונסה שאלה בהפתעה. שלושת הבנות הביטו בי בחרדה.
"זה.. זה לא משנה. מה אני אעשה?!" שאלתי בהיסטריה.
"את צריכה ללכת איתם." מאדי הורתה.
"מותר להם בכלל לעשות את זה? פשוט לקחת אותי מהבית?" גירדתי בראשי.
"אני מניחה שכן. הם שוטרים." ונסה משכה בכתפיה.
"לא.. אבל אני איתכן! אני לא רוצה ללכת להיחקר עכשיו בתחנת משטרה! מי יודע כמה זמן זה ייקח!" נתקפתי אימה.
"אשלין אני לא חושבת שיש לך ברירה. אל תדאגי, אנחנו נחכה לך כאן עד שתחזרי." ונסה ניסתה להרגיע אותי.
"אני לא יודעת.. אוף! אבל, מה עם סבתא? מה אם היא תחזור?" המשכתי.
דפיקה רוגזת על הדלת הקפיצה אותי. שכחתי מהשוטרים. "אשלין בקר!" שמעתי את אחד השוטרים מבעד לדלת קורא לי ברוגז. התחלתי להסתובב במקום בבהלה.
"אשלין! תרגעי שנייה, אנחנו נדאג להכל והכל יהיה בסדר." ונסה תפסה בכתפיי ואילצה אותי להפסיק לנוע ולהביט בעיניה.
"טוב, טוב." נכנעתי לבסוף.
חטפתי את המעיל שלי מהמתלה והתעטפתי בו ופתחתי את הדלת.
"באתי." הודעתי לשוטרים הזעומים.
שלחתי מבט אחרון אומלל לשלושת הבנות שהביטו בי בדאגה, וסגרתי את הדלת.

נכנסתי למכונית המצוחצחת שריח עור המושבים החדש מילא אותה והתיישבתי במושב האחורי.
השוטר נהג בשתיקה ואילו השוטר השני לא הפסיק להחליף הודעות בקשר שלו.
"כן, כן, אנחנו בדרך. הבאתם את הילד?" השוטר דיבר אל המכשיר.
"הוא פה איתנו. הוא לא מדבר בכלל." קול עמוק, ככל הנראה של שוטר נוסף, בקע מהקשר.
אוי לא! הם מביאים את לוקאס! אבל הוא באבל!
הנחתי את ידי על פה בזעזוע. איך הם יכולים לעשות את זה?!
המכונית עצרה בכניסה לתחנה.
הזכרונות מהפעם האחרונה שהייתי פה, צפו במוחי. הייתי עם הקביים, ואני וטומי היינו ביחד.
טומי.
סילקתי מהר כל מחשבה עליו ממוחי. זה יכול ממש להטריד אותי, ואסור לי להתעסק בזה.
נכנסנו לתחנת המשטרה, והשוטרים הלכו מאחוריי, גובהם היה מאיים.
הם הובילו אותי לאחד מחדרי החקירה דרך המסדרונות בעלי הרצפה המשובצת האפורה-לבנה. שקט מעיק שרר בכל התחנה, רק תקתוקי מקלדת של אנשים העובדים ליד שולחן הכתיבה והשתעלויות מקוררות של חלק מהאנשים מילאו את החלל.
ליד שולחן הכתיבה ישב לוקאס, ראשו חפון בין ידיו.
"לוק.." מלמלתי והתקרבתי אליו, מתיישבת לידו.
"חכו פה. אל תזוזו." פקד השוטר בתוקף וסגר את דלת הזכוכית אחריו.
לוקאס הרים את ראשו והביט בי. עיניו הכחולות היו אדומות עד מאוד. הוא בטח לא ישן כל הלילה, או שהמשיך לבכות כל היום לפחות.
חיבקתי אותו והנחתי את ראשי על כתפו. לא החלפנו מילה.
הוא התרחק ממני מעט ובחן את פניי.
צל של חיוך עלה על פיו. חיוך מריר.
"איך אתה?" שאלתי ברגישות.
"יותר טוב. אבל מרגיש נוראי. אני מעדיף להסתגר בחדר עדיין."
הנחתי את ידי על ברכו.
"זה יהיה בסדר. אתה זוכר שאני פה, נכון?"
הוא הנהן.
המשכנו לשבת בשתיקה. שיחקתי בשרוכי המעיל שלי.
"את יודעת על מה זה מדובר? הם רק אמרו לי שזה בנוגע לתלונה שלנו." שאל לבסוף.
"זה בדיוק גם מה שאני יודעת." אמרתי.
"אבל אני גיליתי משהו! אני ראיתי בחדשות-" החלתי לומר אך הדלת נפתחה, ושוטר שמנמן נכנס, עם קלסר בידו.
הוא כחכח בגרונו והתיישב מולנו, שוקע מעט בכיסא העבודה המרופד שלו, בגלל משקלו הרב. הוא פתח את הקלסר והוציא משקופית קטנה פתק.
הוא דחף אותו אלינו ושנינו רכנו לראות במה מדובר.
על הפתק היה רשום:
עד שאשלין בקר לא תימסר לידינו, העניינים לא יסתדרו.
אם אתם רוצים שיהיה בשבדיה שקט, אשלין צריכה להתייצב אצלנו, בעוד שלושה ימים בדיוק, בשמונה בערב. כדאי שהיא תהיה לבד.
למטה הייתה חתימה של לב, מצדו האחד סכין נעוצה בו ומצדו השני עט שנעוצה בו.