לשכתב את החיים

פרק 40

"זה היה סרט ממש חמוד." ציינתי, כשהכתוביות של סוף הסרט ריצדו על המסך המיושן שבסלון שלי.
"אני נורא אוהב את ההגדרה שלך ל'סרט חמוד'." גיחך לוקאס. "כי מכוניות מתפוצצות זה מקסים."
"הכל היה יפה חוץ מהמכוניות המתפוצצות." אמרתי. "בדרך כלל אני נוטה לאהוב אקשן, אבל עכשיו.." עצרתי. "עכשיו זה בסדר לא לאהוב את זה." אמר לוקאס והשתתק, עיניו בוחנות אותי.
"מה?" שאלתי. הוא התקרב אליי מעט ודיבר בדאגה. "את יודעת שהרגשתי שעוד שנייה תשברי לי את היד כשהחזקת אותה בסצינה של המכוניות?"
כיווצתי את גבותיי. "מה? אתה רציני?" הוא הנהן.
"זה יעבור. עד אז, בלי אקשן, בלי סכין חיתוך, בלי לחשוב על זה."
שתקתי.
"בואי תראי משהו מגניב." הוא אמר במטרה להסיח את דעתי. הוא הרים חתיכת פופקורן, זרק אותה לאוויר לכיוון הפה שלו, ואכל אותה.
"כל אחד יכול לעשות את זה." אמרתי וזרקתי חתיכה שפספסה את פניי ונפלה על הרצפה. "כן. ברור." הוא גיחך והמשיך לזרוק את הפופקורן והצליח לאכול אותו בצורה מושלמת.
"אני יכולה!" התעקשתי וניסיתי בשנית, והפופקורן נפל על פניי והתגלגל לספה.
לוקאס צחק והמשיך לקלוע לפיו ברצף, מתגרה בי.
"תפסיק לעוף על עצמך!" רגזתי וזרקתי עליו פופקורן. "מה את חושבת שאת עושה?!" הוא צחק וזרק עליי אף הוא. תוך שניות כל הספה הישנה התמלאה בחתיכות פופקורן וכן הרצפה. לבסוף צלחת הפופקורן נשמטה מידו של לוקאס ונפלה על הרצפה והוא החזיק במותניי, מושך אותי אליו.
"תראה מה עשית!" אמרתי והחוותי עם ראשי לרצפה "זאת לא אשמתי! את זאת שהחלת במלחמת פופקורן."
צחקתי והתקרבתי אליו אף יותר. הוא נענה אליי ומשך אותי אליו לנשיקה ארוכה.
לבסוף התנתקנו והבטנו אחד בשנייה. "אני כל כך שמחה שאני איתך." אמרתי. "גם אני." הוא השיב.
לבסוף הוא התעשת והציץ בשעון ידו. "רבע לשש עכשיו." הוא ציין. הרמתי את הטלפון הנייד שלי ובדקתי אם קיבלתי הודעות חדשות מונסה, קלייר ומאדי. קבענו שהן יבואו בשש וחצי, אך הייתי צריכה לוודא אם אין שינוי בתוכניות. בראש רשימת אנשי הקשר בצ'אט הבחנתי בהודעה מטומי.
היי אש, מה קורה? אני בא אלייך עוד כמה דקות לבדוק שהכל בסדר.
ראיתי שההודעה נשלחה ב-17:35. מה שאומר שהוא אמור להגיע בכל רגע.
לפני שהספקתי לומר משהו נשמעה דפיקה על הדלת.
לוקאס הביט בי בגבות מכווצות. "זה טומי." אמרתי.
"אשלין?" הדלת נפתחה ללא המתנה וקולו של טומי נשמע מהכניסה.
התרוממתי וניקיתי ממני את פירורי הפופקורן והלכתי אליו. "היי," אמרתי וחיבקתי אותו למספר שניות. הוא החזיק בכתפיי בעדינות, עיניו מביטות בעיניי. "את בסדר?" שאל. "כן." עניתי.
"היי טומי," לוקאס הופיע בכניסת הבית והעביר יד בשיערו שפרעתי שניות אחדות לפני זה.
"היא באמת בסדר? או שהיא סתם אומרת?" טומי המשיך, ולוקאס הרהר.
"לוקאס!" רגזתי. הוא נאנח.
"היא בסדר, אני מניח. אבל זה בטיפול." הוא השיב לאחר מספר שניות למחשבה.
"נשמע כאילו אני חולת נפש על תרופות." סיננתי. "אשלין, את מגיבה הרבה יותר טוב ממה שרוב האנשים היו מגיבים." טומי התעקש. "איך?! להזות ולהישאב לסיטאוציה בכל פעם שאני רואה משהו מסוכן? לחלום את הסיוטים האלה? לבכות בלי הפסקה? איך בדיוק אני מגיבה בצורה יותר טובה?!" הרמתי את קולי ולבסוף השתתקתי.
"מצטערת.." מלמלתי והסתובבתי לחזור לסלון אך לוקאס עצר אותי.
"יש נפגעי חרדה. מאושפזים בבית חולים. הם משתגעים, מנסים להתאבד. אנשים איבדו חברים, קרובים, אם לא משפחות שלמות. אני לא אומר שמה שאת עוברת קל, אבל את בהחלט במצב טוב יותר מהם, עובדתית. ואת צריכה להיות אסירת תודה על כך שאת שלמה ובריאה וכן האנשים שיקרים לך." הוא אמר בתוקף.
"אתה צודק. אבל זה כל כך קשה.." אמרתי במרירות ונמשכתי לחיבוק. החום שלו אוטומטית הרגיע אותי.
"אני יודע אש." הוא מלמל לשיערי. התרחקתי ממנו מעט ובחנתי אותו, מבטי נודד בינו לבין טומי. "איך שניכם כל כך קרי רוח? איך זה לא משפיע עליכם בכלל?"
הם החליפו מבטים ביניהם. לבסוף טומי פצה את פיו.
"זה לא נכון. זה משפיע עליי גם. דוד שלי מאושפז בבית חולים, הוא במצב קשה. שתי הבנות שלו רק בנות חמש. אני לא יודע מה דודה שלי תעשה בלי בעלה, איך תטפל בהן, או איך הן יגדלו בלי לזכור בקושי את אבא שלהן. זה כואב. אבל אני יודע שכמעט כולם בשכונה חוו אובדן. ואני חייב להיות חזק. כשאני לבד, אני נשבר, אבל להישבר מול אחרים, לא יתרום." הוא אמר בעצב.
"ובמקרה שלי, זו לא פעם ראשונה שאני רואה מקרי זוועה כאלו. למדתי להתחזק, לשים את העצב והכאב באחוריי הראש, ולהמשיך הלאה. אלה החיים, צריך לדעת להתמודד עם הקשיים ולהמשיך הלאה, בלי לעצור." לוקאס הוסיף.
שתקתי והפנמתי את דבריהם. "אתם צודקים." פלטתי בשקט.
צלצול הטלפון שלי עורר אותנו. ניגשתי אליו ועל הצג היה רשום שמה של ונסה.
"היי ונסה," אמרתי וניסיתי להישמע קלילה.
"היי אשלין, אנחנו יוצאות אלייך עכשיו. נגיע בערך עוד עשרים דקות." הודיעה.
הבטתי בבהלה בשעון שעל הטלפון, שש ועשרה. וקבענו שהן יבואו בשש וחצי!
"אין בעיה." השבתי ונשכתי את שפתיי.
ניתקתי את השיחה.
"זו הייתה ונסה?" שאל לוקאס. הנהנתי, "והיא באה עוד 20 דקות! לא ארגנתי כלום!"
"מה כבר צריך לארגן?" טומי שאל. משכתי בכתפיי. "הן ישנות פה, אז אני מניחה שמזרונים, שמיכות, אוכל, ו..זהו?"
הם משכו בכתפיהם. "אין לי מושג. עד כמה שלי ידוע, בנות פשוט עושות מלחמת כריות כשהן נפגשות."
"וואו, אז אתה מאוד רחוק מהמציאות לוק." צחקתי. "או שפשוט אין לי חברות כאלה, שאני אוכל לעשות את זה איתן."
"אבל היו לך, לא?" הוא שאל. שקלתי את שאלתו. "באמריקה, כן. שחושבים על זה, כן, היו לנו ימים כאלה. אבל זה לא כל מה שאנחנו עושות!"
"מאיפה לי, ככה זה נראה." הוא התגונן. "מה שתגיד." גלגלתי את עיניי.
"טוב הן באות עוד בערך רבע שעה. אז כדאי שנתחיל לארגן משהו לא?" טומי התערב בוויכוח הטיפשי שלנו.
"נכון, נכון." התעשתי. "אז, אני חושבת שנהיה בסלון. אם אני לא טועה יש מזרונים במרתף, וסדינים וכריות בארון בקומה השלישית של החדר שלי." אמרתי.
"כמה קומות יש בבית הזה בכלל?" לוקאס שאל.
"אין לי מושג." משכתי בכתפיי. "אני מניחה שהרבה. בכניסה לקומה שלי יש עדיין מדרגות לעוד קומה, הרביעית. יכול להיות שיש יותר, אבל אף פעם לא עליתי מעבר לקומה השלישית. סבתא לא מרשה." אמרתי.
"מעניין למה. זה לא מסקרן אותך?" לוקאס שאל. "מאוד. אבל היא אומרת שאסור, אז אסור. זה גם קצת מפחיד אותי באותו הזמן. זה בית ממש ישן ומשונה, מי יודע מה יש שם.." הרהרתי בקול. "וואו. ממש מפחיד." טומי ציין.
"טוב, אני אזמין פיצה בינתיים." לוקאס בישר לבסוף. "אני אבוא לעזור לך עם המזרונים." טומי נידב את עצמו והלכנו למרתף הבית.
הריח של האבק היה כבד וממש כשנכנסנו החלתי להתעטש. "את אלרגית לאבק?" טומי שאל בתמיהה. "כן, מאוד." השבתי וגיששתי בידיי אחר המתג לאור. האור העמום האיר את השולחן, המקרר והספה שבמרתף, ובפינה חשוכה מרוחקת היו כמה מזרונים מרופטים שנערמו אחד על השני. ניגשתי אליהם והרמתי אחד, וטומי שניים. התקדמנו לעבר העלייה כשלפתע הוא נעצר.
"תגידי, את ולוקאס.. אתם ביחד?" הוא שאל וגרם ללבי לדלג על פעימה.
"אני לא בטוחה," השבתי בשקט. הוא כיווץ את גבותיו. "מה זאת אומרת?" שאל.
"כאילו.. לא יודעת.. אוף זה מביך לדבר על זה."
"זה לא צריך להיות מביך.. אשלין, אנחנו חברים הכי טובים, אנחנו יכולים לדבר על הכל."
"נכון," הסכמתי, "אבל עדיין, על נושאים כאלה זה מוזר לי לדבר.. במיוחד איתך."
"זה לא צריך להיות. אני רק שאלתי אם אתם ביחד, לא ביקשתי פרטים." הוא התעקש.
"אז אני אומרת, שאני לא בטוחה." עניתי. "אבל מה זאת אומרת לא בטוחה?"
"נו הנה! עכשיו אתה רוצה פרטים!" התעצבנתי.
הוא צחק. "אם את לא רוצה להגיד לי רק בגלל שאני כביכול, האקס שלך, אז זה בסדר, אבל אל תמציאי דברים." הוא אמר.
"לא לא, כאילו כן, אני לא רוצה להגיד לך בגלל שאתה האקס שלי. אבל אני כן מתכוונת לזה. אין לי מושג מה אנחנו." המשכתי. "זה פשוט.. אנחנו לא מגדירים את עצמנו. לא מחפשים ממש כותרת."
"אבל אתם מתנהגים כאילו אתם זוג?" הוא שאל. "אוף נו טומי!" רגזתי.
"אש, תקשיבי, שנינו המשכנו הלאה בסדר? זה בסדר לדבר על זה כבר. כחברים טובים."
למה זה צרב לי שהוא אמר את זה?
"אבל כאילו.. אוף.. לא משנה." פלטתי.
"מה? תגידי."
"איך המשכת הלאה בכזאת קלות?"
הוא נאנח. "לא בכזאת קלות. אני וג'סיקה נהיינו ביחד אחרי בערך שלושה שבועות מהפרידה, אז לא הייתי אומר אם בקלות. אם כבר את המשכת הלאה מהר.. תוך יום.."
"אוקיי אוקיי, צודק. לא הייתי צריכה לשתף אותך בזה." רגזתי.
"אשלין..."
"עזוב. פשוט עזוב." חציתי את המרחק שנותר ממני אל הדלת אך הוא תפס בידי.
"אשלין, אם את חושבת שהרגשות שהיו לי אלייך נעלמו, הם לא. אבל הבנתי שזה פשוט לא יעבוד. חשבתי שכבר אין תקווה כשכבר היית עם לוקאס. ובחודש הזה שהתנתקת מהעולם לא ידעתי אם את איתו או לא. ובגלל זה התחלתי לצאת עם ג'סיקה."
"אשלין?" נשמע קולו של לוקאס מהכניסה למדרגות המובילות למרתף.
"אנחנו פה." אמרתי. לוקאס ירד במדרגות אלינו. "נו, מה לוקח לכם שעה?" הוא שאל כשהגיע לדלת.
"אנחנו בדיוק עולים." השבתי ושלחתי לטומי מבט שמרמז שנדבר על כך בהזדמנות אחרת. הוא הנהן והצטרף אליי ועלינו למעלה.
"כבר הבאתי את הכריות והסדינים." לוקאס הודיע. "מעולה, תודה."

לוקאס ואני סידרנו את המזרונים והכריות בסלון, בזמן שטומי ניסה לחפש חטיפים שנוכל לאכול. "אני לא מוצא כלום פה!" קרא בייאוש.
לוקאס הציץ בשעון שעל ידו. "שש עשרים וחמש!" בישר בלחץ.
"מה נעשה?!"
"יש לי רעיון!" אמר טומי. "אני יכול להביא חטיפים מהבית, ונחכה שהשליח פיצה יביא ואז כשהוא יבוא, אני אתן לו אותם ואגיד לו לצרף את זה עם הפיצה. אני אחכה בחוץ עד שהוא יבוא."
צחקתי בקול. "זה נשמע כמו מבצע מתוחכם מאוד, אבל, עד שהפיצה תבוא, אנחנו נרצה לאכול משהו קטן. ובכלל, אני לא הולכת לתת לך לחכות בקור של מינוס שלוש מעלות!"
"הממ צודקת. לא חשבתי על זה." הוא הסכים.
"לי יש רעיון, אני אלך בינתיים להביא את החטיפים מהבית שלי, הוא יותר קרוב לפה, ואני אתן לך אותם במקום שלנו." הוא קרץ לי.
"המקום שלכם? והבית שלך בכלל רחוב אחד ליד. על מה אתה מדבר?" טומי שאל בתימהון. אני ולוקאס העברנו מבט צוחק שממתיק סוד.
"כבר שש עשרים ושמונה! קדימה טומי כדאי שנלך." לוקאס אמר לבסוף. הוא התקרב ורכן לנשק אותי, אך נרתעתי מעט. לבסוף הוא חיבק אותי.
"אוי נו באמת! תפסיקו! אני יודע שאתם בטוח מתמזמזים לכם שאתם לבד." טומי ספק רגז ספק ניסה להקליל את האווירה המביכה שנוצרה ביננו.
צל של חיוך עלה על פניו של לוקאס ואני ניצלתי את הרגע, ונישקתי אותו.
"ידעתי!" טומי צחק.
"ביי טומי! ביי לוקאס!" גירשתי אותם, לפני שישימו לב שהסמקתי לגמרי. הם יצאו מדלת הבית והותירו אותי לבדי.
הרמתי את הטלפון שלי שנח על השולחן בסלון. שש שלושים ואחת. הן תכף יבואו.
סוף סוף, אני נפגשת עם בנות וממש מתנהגת.. נורמלי. זה הרגיש טוב.

***
אני בשוק שאני בפרק 40!!!
כבר שנה וחודשיים שאני כותבת את הסיפור הזה! המון תודה לכל מי שקורא את הסיפור ומצביע ומגיב. פרק הבא יעלה בקרוב (:
אני גם ממש שמחה להודיע שהסיפור שלי הגיע למקום 9 בספרות נוער! זה ממש לא מובן מאליו.
וכנראה שהולך לבוא גם מרתון, את המטרה אני אציב בפרק הבא.
אוהבת♡
-Mai_BE