לשכתב את החיים

פרק 18

הצעקה שנפלטה מפי הרעידה את הבית.
כל המשקל שלי נפל על הרגל.
"אני.. אני ממש מצטערת." שמעתי גמגום מעליי והרמתי את ראשי.
מעליי ראיתי ילדה, יותר כמו נערה. מאוד דקיקה, עצמותיה בלטו מתחת לעורה החיוור. שיערה בלונדיני, כמעט לבן, חלק ודק ועיניה הכחולות הגדולות ננעצו ברצפה, כנראה מהמבוכה שנתקלה בי.
עוד לפני שהצלחתי לענות משהו היא כבר ברחה ורצה אל חדר אחד מבין מספר החדרים בבית.
"את יכולה להזיז את הרגל? בואי, אעזור לך לקום." אמר לוקאס ברכות.
"כן, כן." מלמלתי ויישרתי אותה עוצרת את עצמי מלהתלונן על העקצוצים לאורך הקרסול.
הוא משך אותי בקלילות מהידיים וייצב אותי.
הלן הגיעה אלינו בצעדים מהירים.
"אוי, אני מצטערת על זה. סופי לא ממש מרוכזת לאחרונה.. היא.. עובר עליה הרבה." היא החלה בשטף ההסברים. זאת הבת שלהם?
"לא, זה בסדר."
"נפלת על הרגל?"
"כן, אבל עכשיו אני בסדר, באמת." הרגעתי אותה.
"טוב." 
היא הובילה אותי ואת לוקאס והושיבה אותנו סביב השולחן העגול, העשוי עץ מגולף. למולנו צלחת, סכין מחודדת, מזלג ומפית חומה. וריח מעושן משונה היה בבית.
הלן חצי צועדת, חצי מדלגת, הניחה לכל אחד מאיתנו נתח משונה של בשר על הצלחת, ופנתה ישירות למטבח מבלי להתבונן בנו טועמים.
חתכתי חתיכה ולעסתי אותה. היה לזה טעם נורא מוזר, וצמיגי.
לוקאס אכל אף הוא.

"טעים לכם? אני מקווה שאתם אוהבים אייל מבושל. האחד הזה יצא מצוין. אנחנו מגדלים איילים, ומוכרים אותם. האיילים שלנו הם הכי טובים בברומה." זרקה הלן מהמטבח.
אייל מבושל?!
תחושה של גועל הציפה אותי. נבהלתי ובמהירות חטפתי את המפית וירקתי את הבשר לתוכה.
"מצוין." השיב לוקאס להלן ונעץ בי מבט מחמיר.
"אני לא הולכת לאכול את זה." לחשתי בחלחלה.
"נו באמת אשלין, אפשר לחשוב." החזיר לי לוקאס והכניס עוד חתיכה של הבשר לפיו ולעס בלי בעיה.
"איך אתה יכול לאכול.. אייל?!" אמרתי בגועל והרגשתי שעוד שנייה אקיא.
"הכל בסדר שם?" שאלה הלן.
"כן, הכל מעולה." אמר לוקאס ועיניו רמזו לי להמשיך לאכול.

"הלן," אמרתי בהיסוס.
"כן?" היא התקרבה אליי.
"אני.. אני צמחונית." שיקרתי. את האמת, שאני כמעט לא משקרת בדרך כלל. אבל אני לא מתכוונת לאכול אייל!
הרגשתי את המבט הנוראי שלוקאס שלח בי.
"הו, בחיים לא פגשתי אדם צמחוני. אז מה את רוצה לאכול?" היא התאכזבה.
"לא יודעת." גמגמתי בבלבול.
"את רוצה אולי שאכין לך סלט?" הציעה.
הנהנתי.

היא הרימה את הצלחת עם הבשר מהשולחן, בחנה אותה לשנייה, כנראה שמה לב שחתכתי מהנתח חתיכה, והיא כיווצה את גבותיה ובהליכה מהירה היא חזרה למטבח וקולות ארונות נפתחים נשמעו.
לוקאס הניד בראשו ברוגז והמשיך לזלול את הבשר.
לאחר מספר דקות הוגש הסלט מולי, בו עגבניות ומלפפונים ואכלתי אותו בתיאבון.

כשסיימנו לאכול, חזרנו לחדר ונשכבתי על הגב ובהיתי בתקרה.
"לא! לא, לא, לא!" זעם לוקאס.
הסתכלתי לעברו במעט בהלה. "מה קרה?" שאלתי.
"זה לא עובד! זה לא עובד יותר! רק בגלל שאני לא הבעלים!" צעק לוקאס.
"לוקאס תרגע! מה לא עובד? על מה לעזאזל אתה מדבר?" השתקתי אותו.
ואז ראיתי שהוא אוחז במחברת, בידו עט כדורית כחולה.
"המחברת לא עובדת לך?" תחקרתי.
לוקאס זרק אותה לצד השני של החדר. המחברת הוטחה אל הקיר ונפלה על הרצפה. לקחתי את זה בתור כן.
הבטתי בלוקאס בתדהמה. הוא נשען אחורה והניח את ידיו על עיניו.
"מה אתה עושה?!" מיהרתי להרים את המחברת.
"תעזבי את זה אשלין." מלמל לוקאס.
ואני רק פתחתי את המחברת, קוראת את העמוד הראשון. השם שלי כתוב שם. עדיין.
"אשלין, את שומעת מה אני אומר?" רגז לוקאס.
"תשתוק רגע, ותן לי להסתכל." סיננתי.
המשכתי לעמוד השני. לא היה כתוב כלום. שום דבר. וגם לא בעמוד השלישי ולא ברביעי. אבל ידעתי שלוקאס השתמש בה, ידעתי שלוקאס כתב בה כבר.
"איך זה הגיוני שלא כתוב בה כלום?" התעניינתי.
"אשלין, אמרתי לך לעזוב אותה!" הגביר לוקאס את קולו.
"אתה לא תגיד לי לעזוב אותה! היא שלי!"
באותה השנייה שאמרתי את המילים האחרונות, הוא קם מהמזרון, התקרב לדלת, יצא וטרק אותה בחוזקה וגרם לי לקפוץ במקומי.
"אידיוט." לחשתי לעצמי.
הרמתי את העט של לוקאס שהיה מוטל על המזרון שלו, והתיישבתי על המיטה בשיכול רגליים.
מה לכתוב?
שלום, אני אשלין בקר.
כתבתי. וניסיתי לחשוב מה עוד לכתוב.
אני גרה בברומה, בשבדיה.
מה זאת המחברת הזאת, זה כמו יומן?
אני אוהבת לעשות כלום ועוד שום דבר עם החיים שלי.
לא זה לא טוב.
העברתי קו על המשפט האחרון. ותיקנתי.
אני אוהבת חיות, בעיקר חתולים, ולאכול פסטה.
ראיתי שלא קורה כלום. אז זה באמת יומן? מה כל כך מיוחד במחברת הזאת?

ואז לפתע ראיתי משהו שגרם ללבי לדלג על כמה פעימות. מתוך הדפים החלו להתנוסס מילים, מילים שלא כתבתי. והן היו:

שלום לך, אשלין בקר. זמן רב חיכיתי לך.  

***

עכשיו האקשן מתחיל? (: 

מצטערת על העיכוב של העלאת הפרק.. תקופה עמוסה (אחרי הכל.. תיכון). אז הנה לכם פרק 18! מקווה שאהבתם. וכמו שחלק מכם שיערתם, הגוף שנתקל באשלין היה סופי, (לא הכלב) שהיא הילדה של לודי והלן. עליה תגלו עוד בהמשך (: אשמח לתגובות, ביקורות והשערות על המשך הסיפור!