שקעתי בתוך המים הנפלאים והחמימים. הצלחתי לעצור את הנשימה לפני שנמשכתי מטה על ידי לוקאס, לא שחררתי את האוויר מריאותיי. הוקרתי כל שנייה בה הייתי במים הטהורים. עיניי נעצמו אוטומטית ולא העזתי לפקוח אותן. דממה, לא שמעתי דבר. הרגשתי קלילה, המים הנקיים התערבלו סביבי בזרמים חזקים. לבסוף לא הצלחתי להחזיק את האוויר עוד, והגחתי מן המים.
"לוקאס!!" צעקתי לאוויר. אך לא הצלחתי להסתיר את תחושת ההנאה שבי. הוא לא היה בסביבה. ראיתי צל מתחת למים ששחה לצדי.
לפתע שתי ידיים תפסו בי לא מוכנה והניפו אותי אל על.
"לוקאס!!! אתה-" צרחתי וטרם הספקתי לסיים את המשפט והוטחתי חזרה למי המעיין.
מצאתי את דרכי מעל פני המים. שיערי היה על פניי והייתי צריכה להסיט אותו מעיניי ולסדר אותו.
לוקאס עמד מולי, צוחק. כשהוא צחק, ראשו נטה לאחור וחשף צוואר מפוסל לתפארת.
"אם רק הייתי יודעת את שם המשפחה שלך, הייתי יכולה לצעוק עליך בצורה יותר רשמית!" רגזתי.
"זה וואייט. לוקאס וואייט."
"לוקאס וואייט שלא תעז לעשות לי שום דבר כזה יותר!" חזרתי אחר שמו המלא.
"אני אחשוב על זה, גברת אשלין בקר." צחק לוקאס והתקרב לעברי.
צחקתי גם אני וסירקתי את שיערי באצבעותיי.
"את יודעת," אמר לוקאס.
"את ממש יפה כשאת צוחקת." הוא חייך.
"תודה." הסמקתי. הרגשתי שהייתי צריכה להחמיא לו חזרה. לא רציתי להגיד לו שהוא יפה, התביישתי.
"ולך יש עיניים מדהימות." החמאתי.
"תודה." חיוכו המושלם של לוקאס רק גדל.
השפרצתי על פניו. וצחקקתי, עד שלפתע גל שלם בא אליי ואיים להטביע אותי.
ניסיתי להמשיך להשפריץ עליו, עד שאנצח. אבל הוא תפס אותי והרים אותי מעלה.
"לא! לוקאס, ניצחת! רק אל תזרוק אותי שוב! אני גם ככה מפחדת מגבהים." צווחתי.
הוא הוריד אותי בעדינות, מקרב אותי אליו, מחזיק במותניי.
לרגע אחד פשוט הבטנו אחד בשנייה. העיניים התכולות שלו ננעצו בעיניי. רציתי להסיט את המבט אך לא הצלחתי. פנינו היו רחוקות בסנטימטרים בודדים.
ובלי להיות מודעת למה שאני עושה, גמעתי את המרחק ביננו ונישקתי אותו. תחילה ברכות אך לאט לאט הנשיקה התעצמה. כל מה שהיה סביבי הרגיש חסר משמעות. עצמתי את עיניי וראשי הסתחרר. ידיי נכרכו סביב צווארו וידיו התהדקו סביב מותניי מושכות אותי קרוב אליו יותר. הבגדים שלנו נדבקו לגופנו מהמים, אבל זה לא היה משנה. הרגשתי את קצב פעימות לבו, מהירות, בדיוק כמו לבי שאיים לזנק מחזי החוצה.
הקולות של המים סביבי התעמעמו ושמעתי רק את שנינו נושמים, מנסים לשאוף אוויר אך גם לא להתנתק.
ולפתע שמעתי קול באחוריי ראשי. מתריע לי לא לעשות את זה. שמה שאני עושה אסור.
אני חברה של טומי! אני אוהבת את טומי! לא את לוקאס!
הקול המשיך להציק לי. להזהיר. תפסיקי, אשלין, תפסיקי!
אבל לא יכלתי לעזוב. להשתחרר ממגע שפתיו הרכות, מעורו החלק.
אך לבסוף הקול גבר עליי והמצפון השתלט עליי.
"לוקאס, עצור." השתנקתי.
"אני לא יכולה לעשות את זה." קולי לא עלה על לחישה.
התרחקתי ממנו. משתחררת מאחיזתו האיתנה.
"מה, מה קרה?" שאל לוקאס בבלבול.
יצאתי מהמים. והחלתי לרוץ, חוטפת את המעיל, המגפיים והתחבושת של הקרסול.
לוקאס יצא אחריי. הוא תפס בידי ואילץ אותי לעצור.
"אשלין, עצרי רגע. מה קרה?" הוא שאל בבהלה. הוא נראה שבור. שבור ומבולבל. לא יכלתי להסתכל בעיניו, הרגשתי שעוד שנייה אתפוצץ.
"תעזוב אותי לוקאס." אמרתי וקולי גווע. משכתי את ידי ממנו ורצתי, הודפת את הדלת של הצריף.
התקדמתי כמה צעדים והכנסתי את רגליי במהירות למגפיים. את ידיי השחלתי לשרוולי המעיל ואת התחבושת לקרסול החזקתי ביד.
לשנייה רק הסתובבתי. מבחינה בלוקאס עומד בפתח הצריף. עיניו עוקבות אחר כל צעד קטן שאני עושה.
הוא אמר לי כמעט ללא קול לא ללכת. לא לברוח.
הפניתי אליו את הגב. ממשיכה לעמוד ולשקול מה לעשות.
השמיים היו כתמתמים-אדומים והשמש כמעט שקעה. רוח קרה נשבה בחוץ והידקתי עליי את המעיל. הייתי ספוגה מים לגמרי.
ניסיתי ללא הצלחה לנשום עמוקות ולהרגע. לבסוף רצתי. בלי להביט לאחור.
למזלי לוקאס לא עקב אחריי. הוא לא רדף אחריי כשדהרתי ביער בין העצים המרובים, על העלים היבשים. לא הייתה לי תחושה ברגליים. הקור שיתק אותי.
לבסוף מצאתי את דרכי לבית. הופתעתי מעצמי שזכרתי את הדרך.
פתחתי את הדלת ומיהרתי לחדר, מתחמקת מהלן ולודי ששלחו בי מבטים שואלים.
כשהגעתי לחדר, טרקתי את הדלת ונשענתי עליה מתנשמת ורק אז שמתי לב שלחיי רטובות מדמעות.
את המגפיים הורדתי מרגליי, והתפשטתי. זורקת את הבגדים הרטובים לצד המיטה שלי.
בעיניים מטושטשות מדמעות חדשות שנקוו בהן, ניסיתי למשוך בגדים אקראיים מהתיק. מצאתי מכנס קצרצר שחור והתייאשתי מלחפש חולצה. התנשמתי בכבדות מהבכי. הדמעות כבר זרמו כנהר מעיניי, זולגות במורד סנטרי.
ראיתי חולצה זרוקה על הרצפה ולבשתי אותה. היא הייתה רחבה והיא הגיעה לי כמעט עד הברכיים. ניסיתי להזכר למה יש לי חולצה כזאת ארוכה ומתי הספקתי להוציא אותה מהתיק. אבל הייתי נסערת מידי להתעסק במחשבות האלה.
נשכבתי על המיטה וחיבקתי את ברכיי ולא הפסקתי לרעוד. ספק מבכי ספק מקור.
ואז כשהרמתי לשנייה את מבטי ויישרתי את רגליי, לא האמנתי למראה עיניי. הפצעים שהיו לי על רגל ימין כמעט והחלימו לגמרי.
קירבתי את הקרסול הימני שלי אליי ובחנתי אותו מכל הכיוונים, הוא לא היה כחול כמעט, והוא גם לא כאב בכלל כשרצתי ביער.
איך זה הגיוני?!
אבל לא רציתי להתעסק גם בזה. המחשבות היחידות שעברו בראשי, המחשבות המייסרות שלא עזבו אותי, על מה שעשיתי, הן אלו שעניינו אותי באותם הרגעים.
איך יכלתי לעשות דבר כזה לטומי? איך? לבגוד בו כך מאחוריי הגב?! למה נישקתי את לוקאס?! אני אוהבת את טומי.
או שאולי..
אני בעצם אוהבת את לוקאס?
**
היי לכולם :)
אז היום העלתי פרק במיוחד, כי זה היום הולדת שלי :)) (וזה במקרה גם ערב יום השואה השנה). אני ממש אשמח לביקורת ונקודות לשיפור.
אז... אשלין וטומי? או בעצם, אשלין ולוקאס? ;)
-Mai_BE
YOU ARE READING
לשכתב את החיים
Teen Fiction#מקום 5 בספרות נוער 14.6.17 "בבקשה! את חייבת לסמוך עליי." הוא התחנן. העפתי מבט קצר למטה שגרם לבטני להתהפך. היינו אולי בקומה השמינית של הבניין. הרוח ייללה באוזניי, וסחרחורת תקפה אותי. "אני פוחדת מגבהים. אני לא מסוגלת." אמרתי בהיסטריה. לפת...
