לשכתב את החיים

פרק 16

ההלם הכה בי כמו פטיש על הסדן.
לקחו לי כמה שניות להתעשת, להבין מה קורה.
וכשההבנה חלחלה בי הרגשתי שאני עומדת להקיא.
"לוקאס!" זעקתי ורכנתי לעברו.
הנחתי את אצבעותיי על צווארו והרגשתי במעורפל דופק איטי. הוא חי, אבל חסר הכרה.
רגע, אני לא חובשת! מעולם לא התמודדתי עם דברים כאלו. 
לבי דהר בפראות בחזי ונבהלתי. ממש נבהלתי.
מה לעשות?!
הבטתי לצדדים, נואשת לפיתרון. היינו במעמקי היער בשבדיה. בין עצים דקיקים וחסרי עלים שמתיימרים מעלה, כל עלי השלכת שלהם מפארים את האדמה הבוצית. הרוח שורקת באוזניי ומפזרת את שיערי הארוך על כתפיי. ואני, רועדת מקור, מנסה לעזור ללוקאס שמוטל על האדמה.
"לוקאס, אל תעשה לי את זה. אנחנו חייבים להמשיך להתקדם. בבקשה תקום." התחננתי בקול שבור. אך הוא לא זז.

למדתי בבית הספר רק דברים בסיסיים על עילפון. אך על עילפון של התייבשות. אבל אולי הוא לא התייבש? אולי זה משהו אחר? החלטתי שעדיף שלא אנקוט שום צעדים. הוא חייב עזרה רצינית. לא של תלמידה בכיתה י"א, שעד כמה שזה הזוי, ניסתה בגיל ארבע להציל דג מטביעה. כמובן שאני לא באמת זוכרת את זה, אבל אמא שלי הייתה מספרת לי את זה, כמה טובת לב אני, כבר מגיל קטן.

הורדתי את התיק שלי. הרמתי בעדינות את ראשו, והנחתי אותו עליו, כדי שיהיה לו מעבר אוויר טוב, שלא ייחנק. זה הדבר היחיד שלמדתי בנושא עזרה ראשונה.
חלפו כמה דקות מייסרות. הוא היה אמור להתעורר כבר, לא? אולי לא?
נעמדתי, מתנשמת בהיסטריה, מנסה לסדר ולארגן את המחשבות שמתרוצצות בראשי.
אני חייבת למצוא לו עזרה.
עזבתי אותו שם והתחלתי להתקדם ביער, לא יודעת לאן מועדות פניי, מנסה לפעול על פי תחושת בטן. נשכתי את שפתי התחתונה כדי להחניק את צעקת הכאב שעוד שניה תבקע מפי. הרגשתי כאילו שרגלי הימנית בוערת.
אבל היער לא נגמר.
ואז ראיתי אור. אור עמום בין הענפים המרובים במרחק לא גדול ממני. בית.
ומישהו גר שם! אולי הוא יוכל לעזור ללוקאס!
רצתי. דהרתי על מחטים ועלים יבשים שהתפצפצו מתחת לרגליי, אפשרתי לעצמי לצעוק, לשחרר את הכל, דמעות כאב טשטשו את עיניי עד שהגעתי אל מפתן הדלת וקרסתי.
תרגעי אשלין. תנשמי עמוק.
כל כך כאב. כאב של צריבה. כאב של שריפה. הרמתי את המכנסיים שלי ובחנתי את הרגל שלי, שואפת אוויר ונושפת במקוטע.
הפצעים מזוהמים, לא חיטאתי אותם. והקרסול שלי איים להתפוצץ. המצב נראה רע.
עצרתי את נשימתי בתקווה שאולי זה ימנע ממני לצעוק ומשכתי את המכנסיים מטה. קמתי מרצפת הדק שעל המרפסת. וניגשתי אל הדלת, מוחה דמעות ייאוש מעיניי. אני שונאת לבכות. סבתא הייתה מגיל קטן מצטטת לי את מה שאמה, ואמה של אמה היו אומרות. "כשאת בוכה, את רק מוכיחה שאת חלשה."
דפקתי במבוכה על הדלת. בהתחלה לא נשמעה תשובה. אבל אז שמעתי תזוזת כיסא וצעדים מתקרבים.
כשהדלת נפתחה הרגשתי כל כך מבויישת. גם מושפלת. מימיי לא עשיתי דבר כזה.
מולי עמדה אישה שנראית בשנות הארבעים של חייה, שיערה החום-דבש מתוח לקוקו בפקעת פרוותית, חלוק בית עטף את גופה הגבוה והרזה, ומבט מבולבל נסוך על פניה ברגע שפגשה את מבטי.
"כן?" היא שאלה בשבדית. קולה היה עדין.
"סליחה על ההפרעה בשעה הזאת, אבל חבר שלי איבד את ההכרה בתוך היער... וזה המקום היחיד שמצאתי.. בבקשה תעזרו לו, אני מתחננת." ייבבתי בשבדית למרות שלא הייתי בטוחה אם דיברתי נכון בכלל, מן הסתם שאני ממש לא נראית שייכת לשבדיה. אבל זה לא היה משנה, כל שהיה משנה זה לטפל בלוקאס, שמי יודע כמה זמן כבר נמצא שם, לבד, במצבו.

האישה נראתה זעופה מעט.
"רק רגע." קולה היה שקט ומתוח.
היא סגרה את הדלת והותירה אותי עומדת בכניסה.
הקור לא היה כזה נוראי. בקושי הרגשתי אותו בגלל כל הריצה ביער עד הגעתי לבית הזה.
לאחר כמה שניות הופיע אדם, נראה גם בטווח הגיל של האישה השנייה, שיערו הבהיר הבלונדיני מרוח בג'ל לצד אחד, ועל עיניו הכחולות הוא הרכיב משקפיים. הוא היה גבוה מאוד אף הוא והייתי צריכה לכווון את מבטי כמעט עד התקרה כדי לראות את פניו. בידו הוא החזיק מנורה מיושנת דלוקה.
"איפה אמרת שהחבר שלך נמצא?" הוא שאל.
"אם תמשיך ישר פה ביער, אתה תמצא אותו. אני לא יודעת כבר כמה זמן הוא במצב הזה, הוא זקוק לעזרה!"
המבוגר הנהן בסבר פנים חמורות.
"בסדר. תכנסי, הלן תעזור לך בינתיים." הוא אמר בהחלטיות.
פתחתי את הדלת בחשש ונכנסתי, מביטה באישה בבית, ששמה כנראה הלן, שותה משקה כלשהו מכוס ליד השולחן.
הבית קטן ופשוט. ריח של קינמון שרר בו. אני שונאת קינמון. מעולם לא אהבתי ולעולם לא אוהב.
במרכז הסלון ניצבה טלוויזיה ואח בוערת לידה, הבחנתי בכמה דלתות חדרים בצדו השני של הבית, והרצפה הייתה עשויה עץ כהה. ההרגשה של החום הייתה כל כך נעימה. סוף סוף, מקום חם.
"איך קוראים לך מתוקה?" היא שאלה.
"אשלין. אשלין בקר." השבתי.
"בואי, את רוצה לשתות משהו? תה?" היא שאלה בלבביות.
נענעתי לשלילה.
"טוב, את נראית עייפה מאוד. למה את משוטטת ביער ככה בקור הזה?" היא שאלה בסקרנות ולגמה מהכוס שלה.
"זה.. אני לא ממש יודעת איפה להתחיל.." אמרתי והוספתי "ואני גם לא ממש יודעת שבדית."
האישה צחקה. "חשבתי כך. שומעים קצת לפי המבטא. תספרי לי הכל מחר. נראה שאת זקוקה למנוחה." היא השיבה והובילה אותי לאחד החדרים בבית.
החדר היה ריק מדבר חוץ מארון, מיטה לא מוצעת, ושולחן כתיבה. הכל מעץ.
"רק נסדר לך את המיטה," אמרה הלן.
"לא, זה בסדר. אני אסתדר גם ככה." גמגמתי במבוכה. הייתי מופתעת שהכניסו אותי אל הבית שלהם, אבל גם לתת לי לישון פה?! זה בכלל מדהים.
היא הנהנה, אמרה לי לילה טוב וסגרה אחריה את הדלת.
נשכבתי על המיטה כמו שאני. יחד עם כל הלכלוך של האדמה על בגדיי, העלים שנתפסו בשערי הארוך עד מאוד, אפילו עם הנעליים המוכתמות בבוץ, אבל לא היה בי כוח לעשות כלום מלבד להתענג על המזרון הנורמלי, והרך.
עפעפיי נעשו כבדים, לא הצלחתי להזיז שום שריר בגופי. נרגעתי ונשמתי באיטיות, מתפללת בלבי שהאדם הזה ימצא את לוקאס. ושקעתי בשינה עמוקה.