לשכתב את החיים

פרק 15

"אני אסתדר מכאן." אמרתי ללוקאס והורדתי את ידי מכתפו. אחיזתו בי הורפתה.
"את בטוחה?" הוא שאל וקולו הדהד בחלל של המעבר התת קרקעי, וגם כשהיה חושך יכלתי לדעת שהמבט המודאג הרגיל שלו מולבש על פניו.
"כן, תודה."
הוא עזר לי להתכופף ולהכנס דרך הדלת הקטנה שמובילה אל חדרי.
"אני אחכה לך כאן." הוא לחש ואני שלחתי לו הנהון ונכנסתי אל חדרי.
נתקפתי בהלם.
החדר שלי נראה בדיוק אותו הדבר. בדיוק כפי שהשארתי אותו לפני כמה ימים.
חוץ מדבר אחד מאוד ברור שהיה שם.
מסביב לכל הרהיטים וחפצי החדר נמתחו סרטי סימון, בצבעים צהוב-שחור, עליהם כתוב בשבדית מילים שהצלחתי להבין, אין מעבר.
ואז הבנתי. החדר שלי מסומן כזירת פשע. סבתא הזמינה משטרה. היא מחפשת אותי.
אני חייבת לעצור את זה.
השתחלתי מתחת לסרטים, וניגשתי אל ערמת הבגדים על הרצפה, ליד הארון. שלפתי ממנה חולצה ארוכה דקה עם פסים שחורים לבנים, ג'ינס ארוך בהיר ועוד כמה חולצות שסתם ראיתי.
התקרבתי אל הארון ונמתחתי, עולה על קצות אצבעותיי עד שידי הגיעה אל מדף התיקים ומשכתי ממנו תיק גב קטן, אליו זרקתי את הבגדים. ואז צלעתי אל דלת החדר ופתחתי אותה בהיסוס, והתקדמתי באיטיות אל השירותים שהיו צמודים לחדרי.
כשמבטי נתקל בי במראה לא זיהיתי את הבבואה שמשתקפת מולי.
נראיתי נורא.
שיערי היה מבולגן ופרוע, פניי חיוורות כסיד ומתחת לעיניי התנוססו שקיות שחורות של חוסר בשינה.
התליון המוזהב של המפתח הזעיר היה מוחבא מתחת לחולצתי המוכתמת והמלוכלכת.
סידרתי אותו וביצעתי ניסיון כושל לסדר את שיערי היבש והמלא קשרים.
מהמגירה הוצאתי תיק כלי רחצה, והכנסתי בו מברשת שיניים, משחה, מברשת שיער, ועוד בקבוקונים קטנים של סבונים, של בתי מלון שלסבתא היו בשפע.

סידרתי את התיק על גבי ודידיתי דרכי לחדר של סבתא שנמצא בקומה השנייה של הבית עצום המימדים הזה.
להפתעתי היא לא הייתה במיטה. צלעתי חרישית למטה, משתדלת לא לדרוך על הרגל ונרגעתי כשראיתי אותה יושבת בסלון על הספה, גבה מופנה אליי, צופה בטלוויזיה.
חזרתי על עקבותיי למעלה ולקחתי מחדרי דף ועט, חזרתי אל החדר של סבתא, והתחלתי לכתוב על שולחן הכתיבה שלה.

סבתא, אני רוצה לומר לך שאני בסדר.
הכל טוב איתי ואני בטוחה.
אני לא יודעת מתי אחזור, אבל אני לא יכולה להיות בבית.
בבקשה, אל תזמיני משטרה, תגידי להם לעצור את החיפושים.
זה לטובת שתינו.
הלוואי שיכלתי לומר יותר, אך אני רק אסכן אותנו.
סליחה. אני אוהבת אותך.
אשלין.

בלי ששמתי לב, דמעות זלגו על לחיי והכתימו את הדף וטשטשו מעט את הכתוב בו, אך זה עדיין היה ניתן לקריאה.
קיפלתי את הדף לחצי, רועדת ובוכה, והנחתי אותו על שולחן הכתיבה של סבתא. לוחשת לאוויר סליחה.
***
"את בסדר?" לוקאס נגע בכתפי ברוך.
נענעתי לשלילה, נהר הדמעות ממשיך לזרום על לחיי.
למה אני בוכה לידו?
ידיו של לוקאס ניגבו בעדינות את דמעותיי מפניי וקולו לא עלה על לחישה, כשהוא אמר שזה היה הדבר הנכון לעשות, ושהכל יהיה בסדר.
הכל יהיה בסדר. איזה סוג של בסדר יכול להיות במצב הנוראי הזה? איך אני יכולה פתאום לעזוב את הכל ולהקשיב לנער שאני בקושי מכירה. נער שפגע בי וחטף אותי.
אלו הדברים שאני יכולה לשנוא את עצמי עליהם.
***
לוקאס הוביל אותי אל היער שמול הרחוב שלנו בטענה שלא ימצאו את עקבותינו שם. צעדנו ביער בדממה. גופי נשען עליו בזמן שידו כרוכה סביב מותני ומסייעת לי להתקדם. אף אחד מאיתנו לא הוציא מילה.
לפתע לוקאס נעצר.
"מה קרה?" מלמלתי בעייפות.
"אני לא מרגיש טוב. הראש שלי מסתובב." הוא אמר בבלבול ולאחר שנייה, התמוטט על האדמה הלחה.

אני ממש אשמח לקבל ביקורת על הסיפור ועל הפרק הזה :)