לשכתב את החיים

פרק 36

"אשלין, מה את עושה פה?" שאל טומי והשעין את אופניו על הגדר של אחד הבתים.
"אני.. זה סיפור ארוך." גמגמתי ושיחקתי עם ידי בצעיף שלי שסבתא סרגה לי לא מזמן.
"אוקיי." הוא העביר את ידו בשיערו במבוכה.
"תקשיב. אני... וואו איך לומר את זה." חשבתי שאולי כדאי לסגת. זה מביך מידי.
"מה אשלין? פשוט תגידי." טומי התקרב אליי מעט והוא הכניס את ידיו לכיסיו.
"אני רוצה שנחזור להיות חברים שוב." זהו. אמרתי את זה.
טומי חייך באושר. "את רצינית?"
"בחיים לא הייתי יותר רצינית טומי." השבתי.
"אבל.. רגע, למה?"
"אל תשאל למה. פשוט תגיד כן, או לא."
"את צוחקת עליי?!" הוא חיבק אותי וידיו הענקיות הרימו אותי באוויר וסובבו אותי. הבטן שלי אוטומטית התכווצה והלב שלי הכפיל את פעימותיו.
"טומי!! אני מפחדת מגבהים! תפסיק!" זעקתי בבהלה.
טומי צחק את צחוקו המדהים שלו והניח אותי על השלג הדק שכיסה את המדרכה. התנשמתי מעט, מנסה להרגע. כל העניין הזה היה מאוד מלחיץ אבל מרגש באותו הזמן.
"לא, אבל באמת עכשיו. מה גרם לך לשנות את דעתך?" הוא שאל ועיניו ננעלו על עיניי.
"אני פשוט.. הבנתי שהחברות שלנו חשובה לי ממש. ואתה ממש חסר לי טומי. כן, אני קצת פגועה עדיין וכן, העניינים לא הכי מסודרים עכשיו. אבל אני באמת רוצה שנחזור להיות חברים טובים. כמו פעם." הודיתי.
"אני כל כך שמח שקלטת את זה כבר!" הוא חיבק אותי שוב. כל כך התגעגעתי אליו.
"אפשר פשוט שנשכח הכל? לפחות לעכשיו. אני יודע שעוברת עלייך תקופה לא קלה." הוא אמר.
הבטתי בו בתמהון.
"איך אתה יודע?"
"אשלין את ראית איך את נראית?" הוא כיווץ את גבותיו.
נאנחתי ברוגז. "אוי גם אתה עכשיו? זה כזה שקוף?!"
הוא הנהן והצמיד את שפתיו.
"טוב, אני עובדת על זה. אני מנסה לחזור לעצמי." הודעתי.
"יופי." הוא חשף את שיניו הלבנות.
צפירה של מכונית פוצצה את הבועה המדהימה ששנינו שהינו בה. סובבתי את ראשי וראיתי את סבתא מסמנת לי שכבר אין לה זמן.
"טוב, אני צריכה ללכת." התנודדתי מעט במקומי.
"בסדר. אתקשר אלייך היום בערב. אוקיי?"
"מעולה."

"אני רואה שאת מדברת עם טומי." סבתא אמרה כשחגרתי את עצמי והחיוך נשמע בקולה.
"כן." אמרתי ונשענתי לאחור. זהו, הצלחתי. העניינים באמת מתחילים להסתדר.
האבנים שישבו על לבי הוסרו אחת, אחת, והמשקל שהיה עליי החל להתפוגג.
עוד מעט אחזור לעצמי לגמרי.
בנסיעה חזרה הבייתה הבחנתי באדם הלובש חליפה אפורה, ובידו מחזיק תיק שחור.
החליפה הזו הציקה לי. מאיפה היא כל כך מוכרת?

כשהגעתי לבית המיושן פתחתי את הדלת והיא נפתחה בקול חריקה צורם.
עליתי במהירות לחדר שלי ופתחתי את הדלת הקטנה עם המפתח הזעיר של התליון שלי.
העפתי מבט בחדר שלי וכמעט חטפתי הלם. הוא היה הפוך לגמרי. כל הבגדים שלי היו זרוקים על הרצפה, המחברות שלי מפוזרות ליד הדלת, הארון שלי פתוח ומבולגן והחדר עצמו לא היה מאוורר כלל.
החלתי לסדר את החדר במהירות, מחזירה כל פריט למקום, כל בגד מקפלת, כל מחברת מחזירה לכוננית ואפילו טיטאתי את הרצפה.
כשקיפלתי את השמיכה שלי, עומדת על הברכיים על המיטה הרגשתי שתי ידיים שמחבקות אותי מאחוריי.
"היי," לחשתי ללוקאס.
"איך היה?" הוא שאל.
הסתובבתי אליו. "אצל הפסיכולוג?"
הוא גיחך. "כן, איפה עוד?"
אולי בשיחה עם טומי? או בנסיעה חזרה?
"היה בסדר. פגישת הכרות."
"הממ," לוקאס המהם. "מי זה בכלל?"
"מישהו מוזר בשם ד"ר וולמר." זרקתי.
לוקאס התרחק ממני בגבות מכווצות. "רגע, דניאל וולמר?"
הרהרתי. "כן, יש מצב."
לוקאס התיישב לידי על המיטה. "שיער חום כזה? עיניים ירוקות?" הוא תחקר.
"כן, הוא. למה?"
לוקאס צחק.
"זה בן דוד שלי אשלין." הוא אמר.
עיניי התרחבו.
"רציני? זה הבן דוד הזה שהיינו אמורים להיות אצלו, כשברחנו?"
לוקאס נשכב על המיטה שלי. "כן, זה הוא."
"אוי," נשכבתי גם אני לאחור.
"זה בסדר, הוא תותח. את צריכה להיות שמחה שאת הולכת אליו."
שתקתי והבטתי בתקרה.
לבסוף הוא קם מהמיטה, והמיטה התנודדה ממשקלו, גורמת לי לשקוע בתוך המזרון מעט.
"בואי." הוא הושיט לי את ידו.
"לאן?" תהיתי.
"תפסיקי לשאול שאלות כל הזמן!" לוקאס רגז והרים אותי.
"לוקאס!!! תפסיק!" צווחתי.
הוא התעלם ממני ונשא אותי לאורך המסדרון, עד למדרגות.
"נו לוקאס!" המשכתי. "תוריד אותי!" דרשתי.
"אם אני אוריד אותך את תברחי לחדר." הוא ציין והביט בי.
ואז הבנתי. "לא. לא, לא, לא!"
לוקאס ירד למטה, מתעלם ממני ומהצעקות שלי. "את קלה כמו נוצה," הוא העיר וצחק ואני רק התפתלתי כדי להשתחרר ממנו.
לבסוף הגענו למטבח והוא הוריד אותי, מעמיד אותי מול המקרר.
"שבי." הוא פקד עליי.
נשפתי את האוויר בייאוש והתיישבתי על הכיסא הפשוט מעץ.
הוא פתח את המקרר ושרבב את ראשו פנימה. "בואו נראה מה יש פה," הוא מלמל.
אצבעותיי נקשו על השולחן ושרבבתי את שפתיי בעצבנות.
"הנה." הוא הוציא ריבה מהמקרר והניח אותה על השיש.
"ריבה?" הרמתי את גבותיי.
"חכי רגע,"
הוא הוציא גם לחם מהארון.
"אתה מכין לי לחם עם ריבה?" גיחכתי.
"זה בתור התחלה."
הוא עמל בהכנתו ואני רק שילבתי את אצבעותיי והמתנתי.
שנינו אכלנו את הכריכים, לוקאס אכל כריך אחד, והוא הכריח אותי לאכול אחד וחצי.
"יש לך פה משקל?" הוא שאל.
"כן. זה פה," קמתי ממושבי והלכתי לפינה קטנה ליד מתלה המעילים בכניסת הבית.
עמדתי על המשקל וחיכיתי שהמספרים יופיעו.
"את שוקלת שלושים ותשעה קילוגרמים?!" הוא נחרד וידיו הונחו על פיו.
"כן." עניתי במבוכה. "הייתי לפני חודש ארבעים וארבעה קילוגרמים."
המבט ההמום לא סר מפניו. הוא עלה אחריי לוודא שהמשקל לא משקר.
"אני שבעים." הוא אמר בגיחוך.
"שמן!" סיננתי.
"תזהרי שלא ארים אותך שוב." הוא איים.
הרמתי את ידיי בכניעה. "אוקיי, מצטערת, מר שרירים."
הוא צחק והתקרב אליי, ידיו אחזו במותניי.
"מה אנחנו עכשיו?" הוא שאל ועיניו העמיקו להביט בעיניי.
"ידידים טובים?" שאלתי.
הוא הרכין את ראשו מעט ושפתיו רפרפו על צווארי. "טעות," הוא מלמל. הוא הטביע על הצוואר שלי נשיקות קטנות ששלחו בי גלי צמרמורת לכל נקודה בגופי.
"לוקאס אני לא יודעת.." מלמלתי.
"אשלין, את אוהבת אותי?" הוא הרים את ראשו ממני.
"כן." אמרתי מבלי להתמהמה.
"ואני אוהב אותך." הוא הוסיף. הנהנתי.
"אז למה זה צריך להיות כל כך מסובך?" הוא כיווץ את עיניו.
"אני לא יודעת. זה לא צריך. אבל פשוט, אוף." נאנחתי.
"אשלין, הוא המשיך הלאה." לוקאס הזכיר לי וידו ליטפה את לחיי.
"אני יודעת, אני יודעת. ואנחנו חברים טובים עכשיו."
זוויות פיו של לוקאס התעקלו לחיוך קטן. "השלמתם?"
חייכתי. "כן."
מגעו החם גרם לצמרמורת נוספת לעבור בי.
"אז אם ככה לא אמורה להיות לנו בעיה." הוא רכן אליי והתכוון לנשק אותי אך עצרתי אותו והנחתי את ידי על חזו.
"אני רק צריכה עוד טיפה זמן." לחשתי.
ידיו של לוקאס הרפו מעט ממותניי אך ההתחשבות ניכרה על פניו. "בסדר. עד אז, את עולה את חמשת הקילוגרמים האלה. אני ברור?"
הנהנתי לחיוב.
לפתע שמענו קול פיצוץ מבחוץ, שגרם לי לצעוק בבהלה ולהצמד ללוקאס.
הוא הביט בי בפחד גם הוא.
שנינו עמדנו קצת בהלם, חושבים מה לעשות.
צלצול הטלפון שלי גרם לי להתעשת. הוצאתי אותו מכיס מכנס הג'ינס השחור שלי.
"הלו?"
"אשלין, זה טומי." קולו בקע מהטלפון הקטן שלי.
"היי,"
"את גם שמעת את זה?" הוא שאל והדאגה נשמעה בקולו.
"כן." השבתי. הצלחתי לשמוע דרך הטלפון מכוניות צופרות, והמון צעקות.
"המצב פה ממש רע. אם את יכולה תצאי לרחוב. את תראי בעצמך." הוא ציין.
הבטתי בלוקאס, שהקשיב לשיחה וחיפשתי את האישור בעיניו. הוא הנהן.
"אנחנו באים." הודעתי.

***
#4