לשכתב את החיים

פרק 34

הבטתי סביבי, סורקת את המקום.
כמו בכל פינה בבית הספר, הכל היה מושלג. קרני השמש פגעו בשלג שהצטבר בצדי השביל והוא החזיר את אורה, מסנוור את עיניי.
ילדים שיחקו בכל מקום, בונים אנשי שלג, זורקים כדורים קטנים אחד על השני.
נעמדתי מול הדלת הרחבה של האולם, והצצתי מעט פנימה, מבחינה בקבוצת בנות משחקת בכדורעף. היה לי מעט קשה לראות מבעג לזגוגית, כי השתקפותי חזרה אליי. ראיתי את רגליי הדקיקות שנראו כמו שני מקלות, את העקבים שנעלתי, את המעיל העבה שעוטף את גופי הזעיר ואת לוקאס מתקרב לאולם הספורט, מאחוריי.
נשמתי עמוקות והסתובבתי, מעט בחשש.
פניו אורו כשהבחין בי והוא חייך אליי, והחווה בידו שנתיישב על ספסל בקרבת האולם.
שלחתי לו חיוך זעיר כמעט בלתי נראה, אך הוא הבחין בו.
באתי אחריו וחיכיתי שהוא יסיר את השלג שהיה על הספסל והוא התיישב, מסמן לי לשבת לידו.
"אז אני רואה שבאת." הוא אמר נרגש.
הנהנתי.
"אני חושב שאת חייבת לי הרבה הסברים." הוא אמר, הרגישות והעוקצניות שכבר התרגלתי לאהוב נשמעו בקולו.
"אני.. אני לא יודעת מאיפה להתחיל." גמגמתי.
"תתחילי מזה שתסבירי לי למה התנתקת ממני ומכולם." הוא אמר, עיניו העמיקו להביט בעיניי.
"אוקיי." אמרתי ונשכתי את שפתיי.
סיפרתי לו הכל. סיפרתי לו שטומי נפרד ממני כי השתכרתי ואמרתי לו על הנשיקה, את זה שהוא גילה שהמשכתי הלאה ממנו יום אחרי והוא נשבר, ושהוא עדיין אוהב אותי. שנקרעתי בינהם והעדפתי להיות לבד, בלי אף אחד, וזה דיכא אותי ומילא אותי בריקניות שלא יכלתי למלא, ולכן הייתי לבד.
לוקאס האזין לי והנהן מידי פעם, מכיל את דבריי.
לבסוף סיימתי לדבר, להוציא הכל ממני, לירוק את כל הרעל הזה והתנשמתי. הרגשתי הקלה, שהוצאתי את הכל. הוא בחן אותי בעניין.
"בגלל זה גם לא היית בשיעורים אף פעם?" הוא שאל וכיווץ את עיניו.
"כן. לא יכלתי להיות אתכם באותה הכיתה. גם לא התחשק לי ללמוד יותר. פשוט הכל נראה חסר כל טעם." עניתי.
"וזה קשור איכשהו לעובדה שאת נראית כמו עור ועצמות עכשיו? את הסתכלת על עצמך בזמן האחרון?" הוא הביט בי בדאגה.
"אני.. מודעת לזה שאני נראית ככה. ירדתי בערך חמישה קילוגרמים בחודש הזה. לא התחשק לי גם לאכול."
לוקאס הניד בראשו בחוסר אמון.
"אני לא מבין. למה? למה לענות את עצמך ככה? דיכאון כזה מקבלים רק כשמישהו מת או.. לא יודע מה."
הידקתי את שפתיי.
"כשההורים שלי מתו נהגתי בדיוק כך. אתה לא זוכר, כשבאתי הנה לפני שלושה חודשים, החור הזה של האובדן של הוריי עדיין היה בלב שלי, והייתי כל כך מרוחקת ושלילית? אתה וטומי הוצאתם אותי מהדיכאון הזה, מילאתם את החור הזה שהיה לי בלב. ועכשיו, כשאני לא הייתי מסוגלת להיות עם שניכם, חזרתי בדיוק לנקודת ההתחלה. תקרא לי משוגעת, אבל אני לא מסוגלת להיות בלעדיכם, ולהמשיך להתנהג כרגיל. שניכם נכנסתם לי ללב כל כך שפשוט.. פשוט כשאני בלעדיכם אני מרגישה בדיוק כמו שהרגשתי שהוריי מתו. עצב, בדידות וכאב."
לוקאס הביט בי כלא מאמין.
"אני כל כך מצטער. אני לא ידעתי." הוא מלמל בצער.
"זה בסדר." אמרתי והסטתי את מבטי מעיניו.
"לא, זה לא." הוא מחה. "חייבים לעשות משהו בעניין הזה. אני לא אתן לך להתפורר לי מול העיניים אשלין! איתי או בלעדיי!" הוא אגרף את ידיו ומפרקי אצבעותיו הלבינו.
הנחתי את ידי על ידו בעדינות. "אני לא חושבת שאני מסוגלת לחזור עכשיו לשגרה הרגילה."
לוקאס החזיק בידי והניד בראשו. "את יכולה. ואני אעזור לך. אני אחזיר אותך להיות האשלין שהתאהבתי בה. לא הזומבית שעומדת מולי ואני בקושי מזהה. עכשיו יש לך אותי אשלין ואני לא מוותר עלייך. לגבי טומי.."
"אל תדאג. הוא המשיך הלאה ממני." משכתי בכתפיי, אך עדיין כאב לי להודות בזה.
העצב נשקף מעיניו.
"אני מצטער."
"זה בסדר. לא ציפיתי שהוא באמת יחכה בשבילי בחודש האחרון. אבל הוא עדיין רוצה שנחזור להיות חברים טובים. אני בספק אם זה אפשרי בכלל לאור כל מה שקרה."
לוקאס הידק את אחיזתו בידי.
"זה אפשרי. אם להיות חברה של טומי יעשה אותך מאושרת, זה מספיק. ואני אוציא אותך מזה אשלין. אני מבטיח." הוא אמר.
נאנחתי.
"אני רק צריכה עוד קצת זמן להתאושש. רק היום חזרתי לשיעורים הרגילים, כי אני נכשלת בכל מבחן אפשרי, ועכשיו אני מנסה לחזור לעצמי שוב. אבל זה כל כך קשה לוקאס. גם ככה סבתא משתגעת ממני, היא שולחת אותי לפסיכולוג היום." לחשתי.
"אני חושב שאולי זה יעשה לך טוב." הוא אמר בכנות.
לא רציתי להודות בזה. אבל הוא צודק. 
הוא עטף אותי בין זרועותיו החזקות, והריח האהוב עליי שלו עלה באפי. שאפתי אותו לריאותיי. המגע החם שלו, שכל כך התגעגעתי אליו המיס את הקרח שהיה בלב שלי בפחות משנייה.
כמה שהייתי צריכה אותו בחודש האחרון. באמת עיניתי את עצמי. סבתא לא סתם שולחת אותי לפסיכולוג. רק עכשיו, כשאני באמת מסתכלת לאחור, אני מבינה איך באמת התנהגתי. לקחתי את זה קשה מידי, אבל.. לוקאס פה. והוא יעזור לי עכשיו.
הנחתי את ראשי על כתפו ונרגעתי. אפילו מבעד לכל השכבות ששנינו לבשנו, הרגשתי את הלב שלו פועם. באיטיות.
לבסוף הוא התנתק ממני. "באיזו שעה הפסיכולוג?"
"בארבע."
"וסבתא שלך תהיה בבית אחרי זה?"
"יכול להיות. אבל אני לא בטוחה."
"טוב, בכל מקרה, אני אבוא אלייך. אל תשכחי לפתוח את הדלת הקטנה. תסמכי עליי אשלין, זה יהיה בסדר."
"תודה, לוקאס." הודיתי לו, והעיניים הכחולות המדהימות שלו הבריקו.

כשחזרתי לכיתה הוצאתי את המחברת שלי.
אני רוצה שאנני תחזור לדבר. התעללתי בה מספיק.
כתבתי. המצב רוח הטוב שלוקאס השרה בי עודד אותי להיות נחמדה.
אין בעיה. המחברת כתבה.
מעולה, תודה. ואני רוצה שלסבתא יהיו עיסוקים לעשות כשאחזור מהפסיכולוג. זה אפשרי?
הרמתי את ראשי בחטף לראות שהשיעור לא מתחיל.
כמובן. היא תצא לסידורים. תוכלי להפגש עם לוקאס.
מה?! איך היא יודעת?!
אה, נכון. היא יודעת הכל.
תודה.
כתבתי וסגרתי את המחברת ובדיוק המורה לאנגלית נכנסה לכיתה. כשעיניה פגשו בעיניי היא שלחה לי מבט מופתע.
"החלטת להצטרף לשיעורים מיס בקר?" היא שאלה.
הנהנתי וחייכתי. ובלבי החלטתי שאשתתף היום בשיעור. הרגשתי שאני באמת מתחילה שוב לחזור לעצמי. והכל בזכות לוקאס.

כשהשיעור המהנה נגמר אספתי את חפציי וניגשתי אל ונסה שישבה כמה שולחנות מאחוריי.
"היי," אמרתי.
היא הרימה את ראשה והביטה בי, המומה מעט.
"היי," היא אמרה קצת בהיסוס.
"אנחנו יכולות לדבר שנייה?" שאלתי וחייכתי את החיוך הכי נחמד שהצלחתי להפיק.
היא הנהנה ואספה את חפציה. שתינו יצאנו החוצה, אל הלחות הנעימה של החורף שעמדה באוויר והלכנו ביחד לשיעור כימיה, שקיים לשתינו באותה שעה במערכת.
"תקשיבי, אני רציתי לומר לך שאני ממש מצטערת על איך שהתנהגתי בחודש האחרון. עברה עליי תקופה לא קלה וחשבתי שהכי טוב בשבילי הוא להתבודד, וטעיתי. כי נטשתי את החברות שלנו, ואני באמת מצטערת. אם יש דרך שעוד נוכל לחזור להיות-"
היא עצרה אותי בהנף יד.
"ברור שנחזור להיות חברות. זה היה שקוף שעבר עלייך משהו. זה קצת הציק, אבל אני מבינה. זה בסדר." היא אמרה.
הופתעתי. "את רצינית? את לא כועסת עליי?"
"ברור אשלין! את הנערה אחת החמודות שהכרתי! וזה בסדר, אני לא כועסת עלייך." היא חייכה בחביבות ואספה את שיערה לקוקו צד. חייכתי בהקלה.
"תודה ונסה. בכל זאת אני רוצה לפצות אותך." היא הסתכלה עליי בסקרנות.
"מה דעתך שנפגש אני את קלייר ומאדי? אולי תבואו לישון אצלי או משהו?"
"מגניב. מתי את רוצה?"
"אפשר יום שבת הזה?" הצעתי וקיוויתי בלב שסבתא תסכים.
"את מתכוונת לשבת מחר?" היא כיווצה את עיניה בשאלה.
הרהרתי בדבריה. נכון, היום יום שישי. אני אפילו לא זוכרת את ימי השבוע מרוב שהכל נראה שגרתי וחוזר על עצמו מידי יום.
"כן. שבת של מחר." השבתי.
"מעולה. איידע את הבנות. אני בטוחה שהן ירצו, הן ממש מחבבות אותך." ונסה הוסיפה.
גיחכתי וחייכתי. עוד משימה שהצבתי לעצמי, בתיקון חיי הושלמה.

***
#2
אז עכשיו גיליתם למה אשלין הייתה כל כך דרמטית. :)
אל תשכחו להצביע אם אהבתם ולהגיב! פרק הבא מחרר!
-Mai_BE