"ג'ואנה!" שמעתי את טונו הלחוץ של הבוס שלי, ג'ון מקרטי, קורא לי ממשרדו. הנחתי את המטלית שאיתה ניגבתי את האבק מהשולחן ורצתי למשרדו. כבר על פי הטון שלו, הבנתי שיש לו משהו לא נעים לבשר לי, נאנחתי לעצמי בשקט וקוויתי שזה לא משהו נוראי.
"כן ג'ון." התיישבתי על כיסא עץ חום ישן במיוחד, אשר איים בכל רגע להישבר מחריקות הצורמות. באיטיות וזהירות חיפשתי תנוחה יציבה עליו והרמתי את מבטי לעברו.
"היום באים אלינו אורחים מאוד מאוד...איך אני אגיד לך את זה?מאוד מאוד..."
"—מאוד מאוד מה ג'ון?" התפרצתי בכדי לזרז את השיחה, יש עוד עשרה שולחנות לנגב ולערוך ונשארה רק שעה אחת בודדה עד פתיחת המסעדה. חשבתי לעצמי והרגשתי כבר את הסטרס נבנה בתוכי.
"מכובדים אפשר להגיד," הוא אמר, פניו החווירו והבנתי שמשהו הטריד אותו, שאלו לא היו סתם אנשים. אלא אנשים שלבטח היה להם מוניטין גבוה.
"ג'ון, מי בא לפה היום?" שאלתי אותו באנחה מיואשת ואז הוא נאנח בכבדות אחריי, שילב כפות ידיו והביט עמוק עמוק בתוך עיניי האפורות.
"ג'יאן לוקה וכמה מחבריו," הוא אמר את השם שאף אחד לא העז להזכיר עוד מאז שעזב את מיאמי וחזר לארץ מולדתו, איטליה. הוא הטיל כל כך הרבה אימה על העיר הזו, אנשיו ישבו בכל פינה במיאמי והיה בלתי אפשרי לצאת לרחובות בשעות הלילה המוקדמות. שלוש שנים עברו מהר, פתאום לדעת שהוא כאן, שוב מתצפת מכל נקודה דרך אנשיו, שוב הפחד חזר לגור בכל אזרח פשוט. שוב הכותרות היו מודגשות בשמו המאיים.
"אוקיי, מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה?" שאלתי אותו חסרת סבלנות, רוצה שיגיע כבר לעיקר, למרות שכבר ידעתי מה הוא רוצה ממני.
"את יודעת שאת המלצרית הכי טובה שלי כאן נכון?"
"לא!אין מצב ג'ון, אין מצב בעולם שאני אמלצר אותו לא!" מחאתי בקול רם על ההחלטה הטיפשית שאליה הגיע. רגלי החלה לרטוט על ריצפת הפרקט האפורה ופניי התכווצו בחמיצות.
שנאתי את העובדה שלבסוף כן הסכמתי לבקשתו של ג'ון, כי איך אפשר היה לסרב לזקן טוב לב שתמיד דאג לכל עובדיו או לכל אדם שזקוק לעזרה?במיוחד כשאלי התנהג כמו אבא ודאג לי כמו בן משפחה?הוא היה הכל עבורי בתקופה הזאת. הוא ידע מה מצבי בבית ותמיד דאג שלא חסר לי כלום ותמיד דאג לחבק אותי ולהרעיף עלי אהבה אבהית וחמימה. לא היה לו מושג מה הייתי מסוגלת לעשות למענו, הוא היה הכל בשבילי.
"בבקשה, אני חייב שתעזרי לי. את המלצרית הכי טובה שלי והיחידה שלא תזיל עליו ריר כמו נערה מתבגרת. בבקשה אני אפצה אותך בתוספת של חמישה עשר דולר לשעה." הוא התחנן כמו שלא התחנן מימיו אליי, הוא גם ידע איך לשכנע אותי עם התוספות השעתיות שהוא היה דוחף לי בכל פעם שאני לא הסכמתי למלצר אנשים מסויימים ומכובדים. המסעדה של ג'ון היא מסעדת יוקרה בלב העיר מיאמי. באו למסעדה בדרך כלל אנשי עסקים מאוד מכובדים ולפעמים עורכים אירועים. אפילו לאונרדו דיקפריו ישב לאכול באחד מן הימים. זה היה סיוט, זה היה היום הכי נוראי שלי מאז שהתחלתי למלצר במסעדה הזאת.
כל המעריצים ההדוקים שלא הפסיקו להצטלם איתו וכל החיוכים המזוייפים שהייתי צריכה לשלוף לעברו בזמן שהייתי מביאה לו את המנה שביקש. סיוט מתמשך שכלל המון תפילות שרק יעבור היום הזה כדי שאוכל להפסיק עם הצביעות הזאת.
YOU ARE READING
התמכרות מסוכנת
General Fictionעיניים שחורות, שפתיים מזמינות, מבט חודר, צלקת על הלחי, סקס אפיל, הליכה אדישה, קעקועים. התמכרתי, גם אחרי הידיעה שהינך פושע מסוכן, מכונת הריסה מתקתקת שכל רגע עלולה להתפוצץ לי בפנים. התמכרתי, גם אחרי הידיעה שאתה רוצח חסר רחמים.
