פרק ראשון

474 50 17
                                    

זה החודש השני של שנת הלימודים ועוד לא החלפתי מילה עם אף תלמיד. למעשה, האדם היחיד שניהלתי איתו שיחה השנה הוא מר ווגנן, המורה שלי לאומנות. נראה שהוא האדם היחיד בבית הספר שבאמת לא שונא אותי. אצל הפסיכולוג שלי הכל נהיה יותר גרוע, ואני לא מצליחה לומר מילה בלי להקיא. אבא שלי מדבר איתי רק מעט מאוד. אני חושבת שזה מפחיד אותו. השתיקה שלי, אני מתכוונת. והגמגום אפילו יותר. הוא לא יודע מה לעשות איתי.
וכמוהו המורים. כשהם שואלים אותי על שיעורי הבית שלי ומקבלים רק הנהון, כשאני מחזירה תופס מבחן מלא- אני רואה אותם מתפלאים. למרות זאת, מרביתם לא מבקשים לדבר איתי או לציין אותי לשבח. הם רק רוצים שאתרחק. המילים היחידות שאני אומרת בבית הספר הן 'נוכחת', כשקוראים בשמי.
והילדים בבית הספר. הם יורדים עלי בפני. הם הורסים חפצים שלי. מקשקשים על הלוקר שלי.
בשבוע הראשון כמעט התחברתי עם מישהי. אכלנו ביחד, והיא עזרה לי להתעלם מהילדים שהיו חברים שלי שנה שעברה.
עד שאמרו לה, כמובן.
מאז שאיזה מתחסד טוב לב סיפר לקמיל עם איזו מפלצת היא מסתובבת, קמיל מתרחקת ממני. עכשיו אני אוכלת ארוחות צהרים לבד. לא בקפטריה- כמובן, אני לא עד כדי כך טיפשה- בשירותים. אני נאלצת לקום מוקדם כדי להכין לעצמי כריכים בבוקר, ואז בהפסקת צהריים אני מתגנבת לשירותי הבנות, אוכלת באחד התאים, זורקת את שקית הנייר לפח של הטמפונים ומחכה לשיעור. ככה רק מעט בנות רואות אותי כשאני נכנסת או יוצאת, ורוב המתעללים נאלצים להסתפק בחנונים מזדמנים.
היום הזה- יום שלישי שנדמה רגיל לחלוטין בתחילה- ראוי לציון מיוחד, כי מישהו מדבר איתי בבית הספר. תלמיד. מדבר איתי באמת, לא רק מטיח עלבונות או מקלל אותי. הוא מסתובב בכיסאו ורוכן מעל לשולחן שלי לדבר איתי.
"הי," הוא אומר בחיוך. "יש לך עיפרון?"
זה פתטי, כל כך פתטי, אבל הלב שלי מדלג. מישהו מחייך אלי. מישהו מדבר איתי. אבל אין לי עיפרון, והשפתיים שלי כושלות, אחרי כל כך הרבה זמן של חוסר תנועה, אז אני רק מנידה בראשי בלי להשיב חיוך.
הוא מעווה את פניו בצורה חמודה ומצחיקה ואומר, "איזה אסון. עכשיו אני מוכרח לבקש אחד מזואי." ומשום מה לזה אני לא מצליחה להישאר אדישה, אולי בגלל שגם אני לא סובלת את זואי, והקצה של פי מתעקל כלפי מעלה.
הוא צוחק עכשיו. "הא! זה היה כמעט חיוך. יום אחד אני אגרום לך לחייך בכל הפה, כך שכולם יראו את השיניים האלה שאת כל כך מנסה להסתיר."
זה גורם לי למשוך בכתפי ולהשפיל מבט שוב, כי זה נשמע כמו משהו שקרטר היה אומר בפגישה הראשונה שלנו, וזה גורם לבטן שלי להתהפך. הוא עדיין צוחק קלות כשהוא פונה לזואי ומבקש ממנה עיפרון.
אני חוזרת לבהייה חסרת התועלת שלי בשולחן, אבל הילד הזה לא עוזב את מחשבותי, ואני ממשיכה לחשוב עליו לכל אורך השיעור. הוא חדש, אני יודעת. אני גם יודעת שכבר ראיתי אותו בבית הספר, אבל אף פעם לא התמקדתי בו. אני לא יודעת איך קוראים לו, רק שהוא מדבר עם כולם בבית הספר, ושכולם מחבבים אותו. אני יודעת, איפשהו, במעומעם, שהוא נאה- נאה בצורה שהייתה גורמת למאי הישנה לפלרטט איתו, ואולי אפילו לנשק אותו ליד הגדר- אבל למאי של עכשיו זה לא משנה; את מאי של עכשיו מעניינת רק העובדה שהוא דיבר איתה, והיא רוצה לדעת אם זו טעות שלעולם לא תחזור על עצמה או שהוא באמת התכוון להבטחה שלו.
יום הלימודים נמשך אחרי זה כרגיל- מייק אודון מרוקן את בקבוק המים שלו על התיק שלי בשעה החמישית וכולם צוחקים- לכן כשאני הולכת הביתה אני עדיין חושבת על הבחור מהבוקר. אני תוהה לעצמי כמה זה מוזר שאני לא מפסיקה לחשוב על הבחור המסויים הזה למרות שאני לא ממש מעוניינת בו או משהו.
כשאני חוצה את הכביש, ברחוב מול הבית שלי, מכונית עוצרת בחריקה ליד מעבר החצייה. אני מרימה את ראשי בבהלה כשהמכונית כמעט פוגעת בי.
"חבל שלא דרסת אותה," קורא הקול של דקס בצחוק מתוך המכונית.
מישהו בפנים שואג מצחוק.
אני משפילה את עיני מייד כשאני מבינה של מי המכונית. אני תוהה אם קרטר צחק עם חבריו מהבדיחה הטיפשית, כמו שהיה צוחק איתי כשנסענו במכונית המחורבנת הזו יחד.
הם זורקים לי בדיחות גסות ומרושעות גם כשאני מגיעה למדרכה והנהג מעביר הילוך. רק כשהם נעלמים אני נושמת שוב כמו שצריך.
איך זה קרה מהר כל כך, שעברתי מהצד החזק, הצוחק, לצד החלש, הנלעג? פעם דקס ואני היינו מסתובבים יחד. בקיץ הכנו יחד את מתנת יום ההולדת של קרטר.
כמו תמיד, ברגע שאני כמעט חושבת על מסיבת יום ההולדת של קרטר, המוח שלי מעביר ערוץ. אני מנסה לחשוב על שיעורי הבית שלי, מנסה לחשוב על דרכים חדשות לעשות שום דבר היום. מנסה לא לחשוב.

הבית שלי נקי כמו תמיד. הריצפה כל כך מבריקה שאני כמעט יכולה לראות בה את השתקפותי. "אני בבית," אני מכריזה אל חלל הבית, כאילו שמישהו שומע אותי, כאילו שלמישהו אכפת ממני. "ואני הולכת להכין לעצמי פסטה. מישהו רוצה?" אף אחד לא רוצה, כמובן.
עד כמה שזה מוזר, כשאני לבד, זה הזמן היחיד בו אני מדברת כמו שצריך. לא הרבה, אבל הדיבור עם עצמי יכול להיות נחמה לפעמים. אני זורקת את התיק בחדר וחוזרת אל המטבח.
אני אוכלת לאט, ואז זורקת את כל מה שניזוק בהתקפת המים של מייק ועושה שיעורי בית, לאט. אחר כך אני רוקדת עד שהרגליים שלי רועדות והראש שלי מסתחרר.
כשאין לי עוד מה לעשות, כי ישיבה מול הטלויזיה גורמת לי לחשוב, ואין לי חברים לבלות איתם, אני מתקלחת, לובשת פיז׳מה מחממת, ונכנסת לשק השינה שלי. אני נרדמת לפני שאבא שלי מגיע, בידיעה מנחמת שהוא יבדוק עליי לפני שילך לישון, ויכבה לי את האור.

אף אחד לא הולך לקרוא את הסיפור הזה אי פעם ואין לי מושג למה אני כותבת אותו....
אז בגלל שאני היחידה שתקרא אותו אי פעם אני אקדיש אותו לעצמי❤ היי פנינה♡(^ε^ )♡

מה שאפשר לשכוחWhere stories live. Discover now