מה שאפשר לשכוח

פרק תשיעי

אני מפחדת. היום הכי נורא בעולם הוא מחר, ואני לא מצליחה לבכות. אני נמנעת מקסדי, כי בזמן האחרון השמיניסט שלה- שמתברר ששמו ג'רמי- הולך איתה לכל מקום. איזבלה מסתובבת איתי רק לעיתים נדירות. אנחנו מכירות רק שבוע, וכבר אני מרגישה כאילו החברות הכי טובות שלי נטשו אותי. זה לא הוגן שאני נקשרת לאנשים כל כך מהר.
קרטר הוא היחיד ששם לב. לפני שיעור ספרדית היום הוא מדבר איתי שוב. "אני יודע שאת לא רוצה לדבר איתי, או לראות אותי בכלל," הוא אומר, "אבל חשבתי- טוב, חשבתי שאולי תצטרכי הסעה מחר? אני לא עושה שום דבר מחר. ואני יכול לא להכנס בכלל, אם זה מה שאת רוצה."
נחמד שהוא זוכר, אבל אני רוצה ללכת ברגל. אני רוצה להרגיש את האף שלי קופא ואני רוצה שהעיניים שלי יצרבו מהקור כשאגיע. אולי זה יגרום לי לבכות סוף סוף.
בשיעור ספורט אני מגלה ששכחתי את ציוד הספורט שלי, לכן איזבלה מעמידה פנים שגם היא שכחה, כדי ששתינו נוכל ללכת יחד על המסלול.
איזבלה מתחילה לדבר על התלמיד הזר שהכירה- נדמה לי שקוראים לו ג'ק או ג׳ון או משהו נפוץ כזה, אבל אין בי הכוח לשאול- ועל כך שקסדי מתנהגת כמו ילדה קטנה. "מה כבר עשיתי לה?" היא רוטנת. היא אומרת שקסדי תמיד מסתובבת עם בנים. "היא פשוט מקנאה שהחבר שלי יותר פופולארי משלה," היא מסיקה.
אני שותקת. זה לא שהיא רוצה שאענה לה. אנשים אף פעם לא רוצים לשמוע, רק להישמע. אני מאיצה קצת את הקצב.
"הי, אל תרוצי!" היא קוראת. "את בסדר?" היא שמה לב פתאום להתנהגות המשונה שלי. אני תוהה אם אכפת לה באמת. למה שיהיה לה אכפת? אנחנו מכירות בקושי שבועים עכשיו. אני מבטיחה לה שאני בסדר. אני מזייפת חיוך.
היא מסתכלת עלי בדאגה. "הי, מאי? אם את צריכה אותי, אני פה בשבילך, בסדר? את יכולה לומר לי הכול, את יודעת? ואם את רוצה אני אפסיק לדבר על קסדי. פשוט תגידי."
אני אומרת לה שאני בסדר. למרות שאני לא משתפת אותה, אני מרגישה יותר טוב, כי היא מתנהגת כאילו איכפת לה ממני.
היא דוחפת אותי קצת בצורה ידידותית, ואני דוחפת אותה בחזרה. כשאנחנו מתחילות לצחוק, הצחוק שלי הוא רק חצי מזויף.

אחר כך אני מרגישה רע על שצחקתי. איזה מין בן אדם אני? לא מגיע לי לחיות בכלל. מה שקרה בקיץ רק מוכיח את זה. אני הולכת הביתה ברגל, למרות שמרגיש כאילו עומד לרדת שלג. אני מחבקת את עצמי. קר לי. אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שהכול אשמתי, ושזה מגיע לי.
אריאנה אהבה לשחק בברביות. היא הייתה הילדה המושלמת של אמא; יפיפיה ומתוקה ושמחה ומקסימה. היא אף פעם לא התנגדה כשאמא לקחה אותה לדגמן. אני חושבת שעוד יש כמה תמונות שלה באיזשהם מגזינים ישנים שאמא נהגה לשמור בחדר שלה. היא הייתה אמורה לגדול, ולהיות מהממת ומושלמת ולחיות עם בעל אוהב ומאושר, כמו בקומדיות הרומנטיות שאמא אהבה. עכשיו אף אחד לא יבוא אי פעם לאסוף אותה למסיבה הראשונה שלה בתיכון, והיא אף פעם לא תזהר על במה, והיא אף פעם לא תתנשק ותאהב ותעשה ילדים והיא לא תעשה שום דבר אי פעם בכלל. כי היא מתה. היא מתה וכל מה שעשתה בשמונה השנים האחרונות היה להתפורר בארון. באשמתי. אני האחות הגדולה הכי דפוקה שהתקיימה אי פעם.
הדברים שהיא לעולם לא תזכה לעשות- דברים שאני עשיתי, דברים שהיא רצתה לעשות- ממשיכים לקפוץ לראש שלי. אני רוצה לדפוק את הראש במשהו. אני רוצה את המספרים שלי.
כשאני מגיעה הביתה אני לוקחת את כל הגלידה שיש לנו במקפיא- אלוהים, אני מטורפת, אני מטורפת- ויוצאת לקבור הכול באדמה. אני לא מצליחה, כי האדמה קשה כמו מתכת, אז אני פשוט מגרדת הכל בכפית אל השיחים ואז נכנסת הביתה שוב. אני חושבת שאני בטח לא שפויה, אבל אריאנה אהבה גלידה. הגלידה לא יכולה להיות בבית אם אריאנה לא. האמת, אני עושה את זה כל פעם שהיום הכי נורא בעולם מגיע. סביר להניח שאני צריכה עזרה מקצועית. אני עולה לחדר שלי ומתחפרת בשק השינה שלי.