מה שאפשר לשכוח

13

סליחה על כל הזמן שהייתן צריכות לחכות. אני מה זה מצטערת. בכל אופן, אני מקווה שתצליחו להנות מהפרק הזה. (בהצלחה עם זה).
***

איזבלה וקסדי באו לבית שלי אחרי בית הספר. לא הייתי בטוחה מה לומר או לעשות, אבל זה לא ממש שינה להן. שתיהן התרשמו מאוד מהגודל של הבית, וקסדי התלהבה נורא מהחצר. רציתי להזמין המבורגרים ממקדונלדס, אבל אז נזכרתי שקסדי צימחונית, אז הזמנתי פיצה. קסדי רצתה שנאכל בחוץ, אבל היה קר מדי, כמו תמיד, אז נשארנו בפנים ודיברנו וזה היה נהדר לא להיות בין רוחות הרפאים שלי, ולו רק הפעם.
אחר כך יצאנו להסתובב בחוץ וקרה משהו ממש נורא; פגשנו כמה ילדים מבית הספר, ואחד מהם היה דיוויד רוסוף. רציתי שנלך משם, אבל קסדי הייתה הרבה יותר מהירה ממני. היא הטיחה בדיוויד כמה עלבונות, והיה ממש נחמד לראות את הפנים שלו מאדימות, אבל אז הוא אמר משהו בסגנון, "כן, אולי אני מטומטם, אבל חברה שלך היא פסיכופטית ואת שרמוטה, אז לא ממש איכפת לי." רציתי לצעוק עליו, אבל אז איזבלה הלכה אליו והכניסה לו אגרוף. זה היה מטורף. הבנים שם התחלו לצעוק ולנסות להחטיף לה, והם היו ממש הרבה, אז היא רק דחפה כמה מהם ורצה אלינו. בהתחלה לא הבנתי מה קורה, אבל פתאום קסדי משכה בזרוע שלי ואמרה לי "רוצי רוצי רוצי רוצי!" וזה מה שעשינו. עצרנו מתנשפות אחרי עשר דקות באיזה מקום שלא הכרתי.
קסדי שאלה את איזבלה, "מה זה היה לעזאזל?" אבל היא צחקה.
איזבלה חייכה.
אחר כך הלכנו ברחוב, ואיזבלה אמרה שהיא לא בטוחה שהיא עשתה את הדבר הנכון, אבל קסדי הבטיחה לה שזה לא משנה ושהיא מדהימה. למעשה, היא טרחה ליידע את כל הרחוב בזה. אני לא בטוחה מאיפה היה לה האומץ, אולי מהנוכחות של איזבלה, אבל היא צעקה לכל הרחוב, "החברה שלי איזבלה הכי מדהימה בעולם!" צחקנו כולנו, ואנשים הסתכלו עלינו ובטח חשבו שאנחנו משוגעות. בכל אופן, כל זה קרה אתמול, והיום כשאני מגיעה לבית הספר אני מגלה שהחרם הלא מוכרז שהיה עלי מתחלית השנה הפך רישמי, והתרחב, כך שעכשיו הוא כולל גם את קסדי ואיזבלה.
"מפגרים, כולם," מסננת קסדי. אני ואיזבלה עומדות לידה כשהיא מחפשת את החפצים שלה בלוקר שלה. "לא שאכפת לי, אבל, כאילו, תמיד הייתי נחמדה לאנשים האלה..." הקול שלה דועך והיא נועצת מבט זועם בילדה עם תלתלים שעומדת בצד השני של המזדרון וממהרת להשפיל מבט.
בצהריים אנחנו יושבות ביחד על הגדר. נוח, הארפר, בוב וג׳ספר מצטרפים אלינו לקראת סוף ההפסקה. רובנו כבר אוכלים פה שבוע, בגללי, כי אני לא מסוגלת להכנס לקפטריה יותר. אני אוכלת לחמנייה עגולה עם חסה ומיונז, ואני מבחינה פתאום שזו הפעם השלישית השבוע שקסדי רק לועסת מסטיק בזוקה או אוכלת רק מדוריטוס הגבינה של איזבלה. זה גורם לי לפחד עליה. אני רוצה לדבר עם איזבלה על זה, אבל אני לא רוצה להרוס את החברות שלי ושל קסדי ולגרום לה לכעוס עלי, לכן אני פשוט מחליטה לשאול אותה על זה בהזדמנות.
אני שומעת את איזבלה אומרת משהו, וכולם צוחקים. אני חושבת, איך כולם כל כך חופשיים? זאת אומרת, סביר להניח שרובם לא היו קרובים למישהו שנהרג, ואולי אפילו כמה מהם גרים עם שני ההורים שלהם, אבל כולנו מקבלים כמות כלשהי של כאב. איך עוברים הלאה?
אני רוצה לומר עוד משהו שיצחיק אותם, שיתן להם עוד רגע של אינסופיות וזוהר ואושר לפני שימשיכו הלאה, אבל אני לא שנונה מספיק. פעם הייתי מצחיקה בלי להתאמץ. היום אני כאילו דהויה.
אני נשענת אחורה ומקשיבה לקולות שלהם- בלאגן מרגיע ומנחם- כשאני רואה אותו.
הוא נשען על הקיר, מדבר עם כמה בנים מהשכבה שלו. הוא לובש אותו ג׳קט עור שלבש כשישב לידי באוטובוס, כאילו לא קר מספיק למעיל.
"הי!" קסדי נועצת מרפק בצלעותי. היא רוצה לדעת על מי הסתכלתי.
אני לא באמת רוצה לומר, אבל זו קסדי. אני לא רוצה לגרום לה להתרגז עלי בשום דרך, אפילו לא קצת, אז אני אומרת לה שאני לא יודעת מה שמו, אבל זה הבחור מכיתה י"ב שנשען על הקיר.
"אווו, מאי מאוהבת!" היא קוראת.
אני דוחפת אותה ממני וקוברת את הפנים שלי בידי כשכל הידידים שלי נדחקים קדימה וצועקים שאלות מציקות.
"אני לא אומרת מי," אומרת קסדי בגיחוך. "זה העיניין שלה. אבל אני חושבת שכולם צריכים לדעת את זה, לא?"
אני לא מאוהבת. זאת אומרת, לא בנער הזר הזה. אני מאוהבת בקרטר ווילסון, למרבה הצער. השמיניסט הזה הוא לא יותר מאדם שהציל אותי- ושלעולם לא אוכל להסתכל לו בעיניים בלי להסמיק. הוא תמיד יזכיר לי את יום שני הנורא ההוא, עם ג׳רמי והחבר שלו מדברים עלי. ואני לא יכולה להסביר לקסדי למה הילד הזה מזכיר לי דברים רעים, כי הלעולם לא אוכל לדבר על היום ההוא. אני מניחה שאני יכולה להסביר לה שאני מאוהבת בקרטר, אבל זה מרגיש אישי מידי. אולי אומר לה אחר כך, ואולי גם לאיזבלה. אבל לעולם לא מול כל הילדים האלה, נחמדים ככל שיהיו.
אני יכולה לשמוע אותו בראש שלי, שואל אותי אם אני בסדר, וזה רק עושה את הכול יותר גרוע. אני לא יודעת למה הוא עזר לי- למה שמישהו יעזור לי, אחרי מה שקרה. הוא בטח הכי את איוואן, או את אחותו, או אפילו את סופיה.
הרעש שוכך סביבי, כשכולם מתיישבים חזרה ומתחילים לשכוח שאני 'מאוהבת', ואני מבינה פתאום שאני מחייכת. לא כי אני מאוהבת בו. אני מחייכת מהסיבה הפשוטה שנעים לי להיות שוב מושא ההתעניינות של כולם, אפילו אם זה רק לרגע. וזה מגעיל אותי.
אני נעמדת מהר.
"סליחה," אני ממלמלת, בראש מושפל. "אני תכף חוזרת." אני אומרת להם, למרות שזה לא באמת בתוכנית שלי.
יש גל חדש של פטפוטים, כשהם נזכרים בבת אחת בחדשות המרגשות עלי, והם מפנים לי דרך.
אני ממהרת אל השירותים ומאלצת את עצמי להמשיך לקחת נשימות עמוקות ומרגיעות. אני חושבת שיש שתי דרכים לעבור את התיכון; להשפיל את הראש או להרים אותו הכי גבוה שאפשר, והגיע הזמן שאבין שעל האפשרות השנייה כבר וויתרתי.
יש קול קטן ששואל בראש שלי למה אני לא יכולה פשוט להסתכל קדימה. אבל זו רק מטאפורה, ואין טעם להתפלסף. אני תופסת קווצת שיער ומושכת בה, מנסה להישאר פה, ונצמדת לקיר הלוקרים בניסיון להיעלם.
אם רק אוכל להגיע לשירותים בלי להקיא מול חצי מתלמידי בית הספר, אני אהיה מאושרת. למרות זאת אני מחזירה את עצמי כל הזמן למקומות רעים- המסיבה, השנים לפני ואחרי שאריאנה נהרגה, יום שני- כי אני צריכה לזכור להוריד את הראש.
הייתי רוצה להיות מסוגלת לתקן הכול. אבל זה בלתי אפשרי, אז במקום לתקן אני שוברת את עצמי עוד יותר, או לפחות זה מה שאני חושבת שאני עושה כשאני מרפה ונותנת לעצמי סוף סוף להקיא כי הגעתי לשירותים. אני מרשה לעצמי להתפרק, כי למי אכפת, ומה זה משנה, בכל אופן אני לא שווה את המקום שאני תופסת.
אחר כך, בבית שלי, אני מנסה לאכול ומקיאה שוב. אני מפחדת שיש לי הפרעות אכילה. לא. רגע. אני מפחדת שלקסדי יש הפרעות אכילה. או אולי... אני לא יודעת מה קורה. בכנות, הייתי רוצה לסיים את כל הכאב הזה, אבל אני לא מעיזה אפילו להודות בפני עצמי שכואב לי, לא כל שכן להתקשר לאבא ולבקש שיקבע לי תור לרופא.
סודות. אני מוצאת אותם בכל מקום, בכל כיוון אליו אני פונה יש משהו לא נכון שאסור לחשוב עליו, משהו שלא היה צריך לקרות.
השעה תשע בערב, ואני יודעת את זה כי הרדיו דולק. לא שזה משנה; ממילא זה כבר ארבעה חודשים כמעט שאין לי מה לעשות בערבים. מוזר לי לחשוב שהגעתי למצב כזה- אני שוכבת על הריצפה ומקשיבה לקול של הקריין, שנשע מונוטוני וחוזר על עצמו ומרגיע כמו גלים של ים, הולכים וחוזרים ושוטפים את החול ונרתעים שוב- מרגע קטן על הגדר, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה ידחוף אותך מעבר לקצה.