מה שאפשר לשכוח

פרק חמישי

כשאני נוסעת לבית הספר ביום שני אני קצת לחוצה, כי אני פוחדת שביומים שלא דיברנו קסדי ואיזבלה שכחו ממני, אבל כשאני יורדת מהאוטובוס איזבלה בדיוק יוצאת ממכונית בחנייה והיא ניגשת אלי בחיוך.
"הי!" היא קוראת, ואני מחייכת מיד חזרה. אני רואה אנשים שנועצים בי מבטים זועמים, אבל לא אכפת לי. משום מה גם לאיזבלה לא אכפת. היא שואלת אותי איך היה סוף השבוע שלי.
"משעמם," אני פולטת. אנחנו נכנסות לבית הספר. "איך היה שלך?" היא מושכת בכתפיה.
אנחנו עוצרות ליד הלוקר שלי כדי שאוכל לקחת את הדברים שלי. כשאנחנו ממשיכות בכיוון הלוקר שלה, בחור שאני לא מכירה מפיל לי את הדברים מהידים.
"למה הוא עשה את זה?" איזבלה עוזרת לי להרים את החפצים שלי.
אני אומרת לה שאני חייבת לעוף. יש לי שיעור עם מר לואיז.
"בסדר, ביי," היא אומרת, והעיניים שלה נעצבות. "נתראה בקפטריה."
"נתראה," אני עונה.
אבל אנחנו לא מתראות בקפטריה. במקום,  כל החבורה של נוח באה לקרוא לי  בהפסקת צהריים לצאת איתם לאכול בבית קפה או משהו. אני מצטרפת אליהם, אפילו שקסדי לא הגיעה לבית הספר היום ואיזבלה בקושי מדברת. 
אנחנו שישה, נוח ובוב ואיזבלה וילדה בשם הארפר סו מהשביעית עם חברה שלה שאני לא מכירה ואני ואנחנו הולכים למקדונלדס ויושבים צפופים בשולחן לארבעה. זה מרגיש כאילו אני הכי שייכת בעולם.
כשאנחנו חוזרים לבית הספר החברה של הארפר אומרת, "הי, את לא הילדה ששרפה את המסיבה של קרטר ווילסון?" והכול קופא לרגע.
"אני לא מאמינה שעשית את זה," היא אומרת כשאני שותקת. "אני מכירה את נטלי, האחות של איוואן. את ממש דפוקה."
העולם ממשיך, אבל אני עדיין קפואה. אני לא יודעת מה לומר. אני לא יודעת מה לעשות.
ואז בוב מציל אותי. "תסתמי, אמה," הוא אומר לה. "את לא יכולה לדבר למאי ככה. היא חברה שלנו."
הם מתחילים לדבר כמעט בבת אחת, נוח ואיזבלה והארפר ובוב והם מגנים עלי, כאילו אנחנו חברים כבר המון זמן.
"את איתה?" אמה צועקת על הארפר. "היא שרפה את הבית של ווילסון! היא פאקינג שרפה בית מלא אנשים! והיא כמעט הרגה את איוואן מוריסון ואת סופיה לוין! אני לא מאמינה שאת מתקרבת אליה. אתם פשוט דוחים." והיא רצה מכאן. אני חושבת שהיא השאירה את התיק שלה בבית הספר.
איזבלה שואלת אם אני בסדר. היא אומרת שהיא מצטערת. גם הארפר מתנצלת, כאילו זו אשמתה. היא אומרת, "בבקשה תתעלמי ממה שהיא אמרה. היא פשוט מטומטמת." וכל השאר מסכימים איתה.
אני כמעט בוכה, כי כל כך טוב להרגיש שוב שלמישהו איכפת ממך, אז אני אומרת להם תודה. ושאני בסדר גמור. אבל כשאנחנו מגיעים לבית הספר אני מקיאה שוב. משהו בי דפוק לגמרי, ואני לא מבינה איך עוד יש אנשים שלא רואים את זה.

קרטר ניגש אלי כשאני יוצאת מבית הספר.
"הי," הוא אומר בחשש. "רוצה לנסוע איתי שוב? אמרתי לדקס שהוא לא יכול להיכנס למכונית שלי יותר. בבקשה תבואי."
אני נושמת. כן או לא? אני צריכה לדבר איתו, אבל זה כל כך מפחיד. האצבעות שלי מתהדקות סביב הכתפיות של הילקוט שלי. "בסדר," אני אומרת. "תס-תסע למגרש."
הוא מהנהן, ומוביל אותי למכונית שלו. הוא חונה באחד המקומות הטובים בחנייה ליד בית הספר. כמובן. הוא עדיין מאוד פופולארי.
אנחנו נכנסים למכונית. פעם קרטר היה פותח לי את הדלת בקידה כדי להצחיק אותי. עכשיו הוא בטח יודע שזה סתם יזכיר לי.
"אז, אמ," קרטר מגמגם קצת. הוא מעיף בי מבט. "למה את רוצה להגיע למגרש?"
אני רוצה לענות לו. ואני רוצה לבכות. אני רוצה שהכול יהיה פשוט כמו בימים שיכולתי לטמון את הפנים בכתף שלו וליבב. אבל עכשיו הוא נוהג, וחוץ מזה יש כל כך הרבה דברים שעומדים ביננו. אני מושכת בכתפי. "אנחנו צרי-צריכים לדבר." 

אנחנו לא יוצאים מהמכונית. אני לא רוצה לדבר. אני נועצת מבט בבתים בצד השני של הכביש, כי אני לא מסוגלת להסתכל אליו.
הוא שותק. הוא לא יודע מה לומר.
אני לוקחת נשימה עמוקה. למכונית יש את הריח שלו. עכשיו זה תורי לדבר, ואני יודעת בדיוק מה לומר. אני מושכת את המילים המוכנות מתוכי.
"ק-קרטר, אמ, אנחנו ל-לא יכולים להמשי-שיך ככה. אתה יודע. א-אתה צ-רי-צריך להמשיך ה-הלאה. ואתה צריך ל-תת לי להמשיך הלאה."
אני מעיפה בו מבט. השיניים שלו חשוקות בחוזקה.
"מאי...." הוא לא יודע מה לומר. הוא לא התכונן לשיחה הזו כמוני. "מאי, את יודעת- לא, רגע, אני- תקשיבי, אם זה מה שאת רוצה, בסדר, בטח. בטח."
אנחנו יושבים בשתיקה כמה שניות. ואז הוא אומר שזה לא משנה. הוא יתרחק ממני, אם זה מה שאני רוצה. אבל הוא תמיד יהיה שם בשבילי. והוא תמיד ינסה להגן עלי.
בטח. ההבטחות שאף אחד לא ממלא. ההבטחות שמגיעות מאוחר מדי. אם זה היה סרט הוליוודי מתוק היתי מנשקת אותו או משהו. אבל אם זה היה סרט הווליודי מתוק כל מה שקרה קיץ שעבר לא היה קורה.
אני מחזיקה את הנשימה כמה זמן שאני יכולה. אני מתרכזת במחשבות על אריאנה. היא תמיד מחזירה לי את השקט.
כשאני חוזרת לעצמי, אני קמה ויוצאת מהמכונית. אני מסתובבת לרגע. אני רוצה לומר משהו. אבל אני לא יודעת מה לומר, ונראה שמילים כבר לא יכולות להועיל לנו. אז אני סוגרת את דלת המכונית מאחורי והולכת הביתה, לשק השינה שלי, לישון.

כשאני מתחפרת בשק השינה שלי אני בטוחה. הרדיו דלוק, וקולו של הקריין הוא רקע מעולה למחשבות. אני נסחפת לשינה כמעט לפני שאני שמה לב. 
כשאני מתעוררת, יש שקט מחשיד בחדר. אני לא יודעת מה השעה, אבל אני לא עייפה בכלל אז אני משתחררת משק השינה וקמה.
וחשוך.
אבא כנראה הגיע הביתה. הוא כיבה את הרדיו, והוא כיבה את האור. אני לבד בחדר החשוך שלי, ואני כמעט חוטפת התקף.
אני מגששת לאורך הקיר. איפה המתג? איפה הדלת?
החושך מכסה אותי. הוא מייבש את הגרון שלי. מה קורה פה? אני חושבת שאני שומעת מישהו צורח. לא, זו מישהי. למה אף אחד לא בא? אני צורחת בחושך. שייגמר שייגמר שייגמר
הנה המתג
האצבעות שלי מגששות ולוחצות
ויש אור.
וזה היה רק זיכרון אז אני מכניסה אוויר. אני נושמת הכי עמוק שאני יכולה ומחזיקה את האוויר בתוכי. אני יותר חזקה מהזיכרונות.
קרטר טועה. מספיק קשה להתמודד לבד. בשביל מה אני צריכה לספר לכולם על הלילה של השריפה?
אני מתיישבת על הריצפה. כל מה שיכול היה לקרות צף בראש שלי. אני חושבת על אריאנה, אחותי הקטנה. היא נולדה באביב. היו לה שיער בלונדיני ונמשים ואהבה מטורפת לסרטי דיסני.
בעוד שבוע אני אלך לבית הקברות. לבד, בפעם הראשונה. אני אניח זר של שושנים על הקבר שלה. מה עוד אני יכולה לעשות?
השמים מתחילים להתבהר. אני מחבקת את הברכים שלי אלי ובוכה עד שהדמעות שלי אוזלות.

---
לא הפרק הכי מהמם בעולם אבל הוא די חשוב. ואני עדין אוהבת אותו.
עכשיו אני ישמח לשמוע (לקרוא) מה דעתכן על אהמ אהמ העינינים הבאים:
1. נוח. חשבתם שהוא ייצא עם מאי, הא? נהנהנה נדפקתם!
2. קסדי. מתלהבת עליה מאז שהמצאתי אותה. אהבה שלי.
3. אריאנה. וואו! אחות מתה! בפרצוף שלכם! (סתם אין לי מושג למה כתבתי את זה)
4. קרטר. לא יודעת. לא מתלהבת מהשם. קצת שונאת אותו וקצת אוהבת.
5. הפרק. הסיפור. פנינה המהממת.
6. הכריכה!! לא מצליחה להכנס לאפליקציה של הכריכות כי אני לא זוכרת את הקוד שלי.... אז תגידו לי אם יש עוד דרכים להשיג כריכות טובות כי שלי מוזרה.
אני אוהבת אתכן. בגלל שאתן קוראות את כל השיט שאני כותבת. מסכנות שלי.  לאב לאב לאב.